כוונה בתפילה

ברור הדבר שיש לאדם לכוון בתפילתו, שהרי תפילה אמירה היא, ואם אדם אומר דברים ואינו מתכוון למה שאמר, הרי שאין משמעות למילים שאמר.
אולם, כל אחד יודע, שהכוונה בתפילה דבר קשה הוא ביותר וכך גם אמרו חז"ל: "ת"ר המתפלל צריך שיכוון את ליבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין ליבם תקשיב אוזנך" (ברכות ל"ב, א) הב"ח מסביר שאין הפסוק שמהווה לימוד גמור לעניין הכוונה בתפילה, " לפי דקרא משמע דאין ביד האדם לכוון לבד לשמיים, שהרי אמר "תכין ליבם" דמשמע אם תכין ליבם אז תקשיב באזנך, כדפירש רש"י, אלמלא דביד הקב"ה הוא להכין לבבם שיכוונו בתפילה, אלמלא הקב"ה עוזרו, לא היה יכול לכוון את ליבו, אפ"ה סימן לדבר הוא שיתעורר האדם ויסכים בדעתו לכוון, כי אז ודאי הקב"ה עוזרו, כי הבא לטהר מסייעין לו מן השמיים" (אב"ע סי' צ"ח).
זאת אומרת שפסוק זה מלמדנו שכדי להצליח לכוון בתפילה אנו צריכים סיעתא דשמייא, וסיעתא זו הינה למי שמתעורר מעצמו לכוון בתפילה. ועל כן אין פסוק זה מהוה ראיה לכך שצריך לכוון בתפילה, שהרי דבר זה הוא ברור ואינו צריך ראיה, אלא שהפסוק מלמדנו כיצד אפשר להגיע למדרגה זו של כוונה בתפילה.
בשולחן ערוך נפסק: "המתפלל צריך שיכוון בלבו פרוש המילים שמוציא מפיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו ויחשוב כאילו היה מדבר לפני מלך בשר ודם היה מסדר דבריו ומכוון בהם יפה לבל יכשל, קל וחומר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חוקר כל המחשבות" (או"ח סי' צ"ח סעיף א').
הכוונה בתפילה היא כל כך חשובה עד כדי כך שאמרו חז"ל שמי שלא יכול לכוון בתפילתו לא יתפלל כלל (ערובין ס"ד). אולם השו"ע המביא את דברי חז"ל הללו מוסיף: "ועכשיו אין אנו נזהרין בכל זה, מפני שאין אנו מכוונים כל כך בתפילה" (שם סעיף ב') דהיינו, מכאן שקשה לכוון בתפילה, יכול להיות שהרבה תפילות תתבטלנה לא נוהג דין זה. אולם מוסיף השולחן ערוך הלכה נוספת:
"יתפלל דרך תחנונים, כרש המבקש בפתח, ושלא תראה עליו כמשא ומבקש להיפטר ממנה" (שם סעיף ג'), ז"א אע"פ שקשה לכל אדם לכוון פירוש כל מילות התפילה, מ"מ חייב אדם להתפלל דרך תחנונים ומבאר בעל המשנה ברורה: "מה מיוחד צריך האדם להזהר בזה, כי יש כמה פוסקים המצריכים לחזור ולהתפלל מחמת זה, הלא המה הב"ח והאלה רבה והבית יוסף" (ביאור הלכה, שם). לסיבה הפשוטה, שעל האדם לכוון בתפילתו, שחיי דברא של האדם הם הוצאה לפועל של כוונתו ואם אין כוונה אין משמעות לדבריו. מוסיף השולחן ערוך טעם נוסף: "התפילה היא במקום הקורבן, ולכך צריך להזהר שתהא דוגמת הקורבן בכוונה ולא יערב בה מחשבה אחרת, כמו מחשבה שפוסלת בקדשים" (שם, סעיף ד') סיכום: הכוונה בתפילה היא חלק מהותי מהתפילה, אולם מכיון שהדבר קשה ביותר, עלינו להשתדל בכוונה זאת, בכדי לזכות לסייעתא דשמייא לכך.
על אף שבזמן הזה, גם מי שאינו מכוון בפירוש כל מילה ומילה חייב להתפלל, מ"מ כ"א חייב להתפלל "דרך תחנונים" להרגיש בתפילה כעני העומד ומבקש על נפשו.
ובודאי לא לעוד מחשבה זרה בתפילתו, שהרי התפילה היא כקרבן, ובקרבן כל מחשבה זרה פוסלת אותו.
ואם אין האדם נזהר בדברים אלו, יש חשש שכל תפילתו היא אינה עולה כלל ולדעת חלק מהפסוקים עליו לחזור ולהתפלל.