בשביל אלה שנכנסים לבית הכנסת מתוך חרדת קודש, כל הכתוב כאן מיותר וייחשב כאילו לא נכתב. אבל כיוון שאני פונה אל אלה שרגש זה אינו מובלט אצלם, אם כי הם מעוטרים במעלות אחרות, הריני מוכרח למעך את קולי, ולפנות אליהם מצד הרגש החברתי הפשוט, שהוא היסוד הראשוני של כל מוסר ותורה, כדברי הלל הזקן לאותו גר: לפני כל דבר עליך ללמוד לא להפריע לאחרים, כשם שאינך רוצה שיפריעו לך (שבת ל"א, א').
אך מכיוון שמדובר באנשים שאי אפשר להטיל ספק באשר לרצונם לזולת בלי חשבון ולהתחשב בו, שכן רצון זה הוכיח את עצמו בהרבה הזדמנויות, ובוודאי שאין מצדם חוסר עדינות ורגישות לזולת, אלא פשוט אי ידיעת אופיים של חבריהם השונים מהם, ולכן אינם יודעים ואינם חשבים שמה שמלבב אותם מפריע לחבריהם, וכן היא מידתם של בני אדם, שכשם שפרצופיהם אינם שווים כך דעותיהם שונות ורגשותיהם שונים. לכן די יהיה להעיר את אוזנם ברמז קל כדי שיבינו ושבו ורפא להם.
דע לך ידידי היקר, על פי ההלכה מותר לך להתפלל שמונה עשרה בקול רם, אם זה עוזר לכוונה שלך, אך לא בציבור, כי זה מפריע לכוונה של אחרים. וכי כוונתך יותר עמוקה מזו של אחרים?
וכן, אם אתה מביא את בנך הקטן לבית הכנסת, תבוא עליך הברכה, אבל אנא למד אותו שיתפלל גם הוא בקול דממה ולא יפריע.
באותה הזדמנות יאמר, שאם אתה מקדיש זמן ללמוד תורה לבנך ולהסביר לו כל מיני דברים מעניינים על פרשת השבוע ועל סידור התפילה- מצווה גדולה עשית, אבל בבקשה, לא בשעת התפילה או בשעת קריאת התורה- זה מפריע לאחרים.
שכחתי לומר, שילדים קטנים שנוהגים להרעיש, אין להביא כלל לבית הכנסת. בית הכנסת אינו שמרטפיה. אם אתה באמת אוהב את אשתך, תמצא דרך אחרת להקל עליה. אם הילד שקט, ניחא, אך כשהוא מתחיל לבכות או להשמיע קולות, אנא הוצא אותו מיד מבית הכנסת, ואל תסתפק באמירת ש… ש…, ואפילו באמצע תפילת שמונה עשרה, ודווקא באמצע שמנוה עשרה, ואל תפריע לבית כנסת שלם.
אתה אוהב לדבר עם חברים- יופי, אך לא פה! זה אינו מועדון, זה מפריע לחברך. אתה אוהב בדיחות- יופי, אך לא פה! זה אינו קרקס, זה עוד יותר מפריע לחברך. אתה אוהב להעליב – משום מקום לא! ובודאי לא פה! זה לא תאטרון אבנגרד, זה יותר מפריע לחברך.
אתה רוצה לצאת בזמן "יזכור"- חמוק בשקט ובלי בדיחות. האמן לי, שלאומר "יזכור" אין באותו הזמן מצב רוח לבדיחות.
יש לך נטיה חזקה לתקן טעויות של שליחי ציבור ובעלי קריאה בצרוף פרשנות מגוונת? השאר עבודה זו לגבאים ולרבנים. שמא תאמר: הרבנים אינם תמיד מגיבים, אך דע לך שהם חרדים להלכות תפילה לא פחות ממך, אבל הם חרדים גם להלכה שצריך חרדת קודש בבית הכנסת, ועוד יותר מזה הם חרדים להלכה שאסור לפגוע באדם. הם אפילו יודעים, רבנים אלה, כי הם למדו גם זאת, מה המצבים שבהם איסור דרבנן נדחה מפני כבוד הבריאות. אז השאר להם את ההחלטה אם להגיב, ואיך להגיב.
יש לך דחיפה פנימית של פעילות יתר, ואיך יכול לשבת במקום בשקט, ולכן אתה מסתובב בבית הכנסת כמו ארי בסוגר, בחיפוש אחר שיחה מעניינת או "אקשן" מכל סוג? נכון, יש לך בעיה, אך אל תפתור אותה על חשבון האחרים.
לא, ידידי, אין לך תרוץ: אל תפריע לאחרים שבאים להתפלל במקום אחר. זה המניין האחד, שלנו, ואי אפשר שמיעוט יגרום סבל לרוב.
אודה ולא אבוש, שלפעמים קשה לי לומר את הדברים האלה, כי הנני משוחד, משוחד מכל המעשים הטובים ומסירות הנפש והעזרה של אותם מפריעים בשוגג. אבל אסור לקבל שוחד. מה שבסדר- בסדר, ומה שלא בסר- צריך תיקון.
אינך לבד
"בשביל אלא שנכנסים לבית הכנסת מתוך חרדת קודש, כל הכתוב כאן מיותר וייחשב כאילו לא נכתב" - הרב שלמה אבינר על ההתנהגות בבית הכנסת.
