האם ניתן להלבין חטאים אפורים ושחורים?
אני תוהה עלינו כחברה. אני תוהה על שפה אזרחית קיימת שעוד לא נתיישבה מספיק בתוך חיינו הדתיים, שפה שהיתה צריכה להינתן לה אכסניה מהירה בעולם דתי-הלכתי ובכל זאת – יש נטיה לדחותה, לא לרצות לאמצה ולפחד ממה שהיא מספרת שמתרחש בקרבנו. שפה שעד שלא נוצרה, יכולנו לחשוב שאינה כדאית ומשנוצרה היא מספרת עד כמה הבושה והכלימה ממלאות אותנו במעשי פגיעה; זאת תוך הישענות על שפת הקדושה אגב חילולה. אולם, אנו יכולים לבקש להטביע הליכות אחרות בקרבנו.
הכלים האזרחיים מכירים במנעד של פגיעות הכוללות הטרדות, ניצולים, חילולי נפש וחילולי גוף. הכלים ההלכתיים, לעומתם כפי שמתברר, לא שיערו את כלל דרכי הציד והפיתוי. גם הכלים המשפטיים לא מכילים את כלל האפשרויות לדרכי רמיסת כבוד הגוף וכבוד הנפש של מי שניצב מול סמכות בתוך עולמנו הדתי. כולנו בקבוצת הסיכון. כולנו עשויים לגלות כי מעשי פגיעה יכולים להיעשות תוך כדי מודעות גבוהה של הפוגע לדיוקי המשפט וההלכה וליצור שבילי התחכמות ורמיסה שלא נודעו קודם לכן.
דיבור על מעשי פגיעה נתפס פעמים רבות כשיימינג (Shaming) בעוד שהבושה לדעתי היא של מי שידע ולא עשה דבר, ופעמים של מי שיודע ומנסה לאיין כאילו לא היה. הפחד החברתי מלהעיז לספר סיפור פגיעה ברור בכל מרחב אנושי, אבל במרחב הלכתי החשש מהלבנת פנים והלעזה נוכח ביותר. לעיתים חשש זה מוחק את חובת התוכחה וחובת ביעור הרע וכך נוצרת הימנעות מקוממת.
כאשר ישנו קול שאינו פוסק ועולה ממקומות שונים וניכר כי יש היודעים המבקשים לומר מקצת סיפור הפגיעה, על מנת לשמור על הנפגעות והנפגעים ואף על הפוגעים והפוגעות - כדאי להאזין לו. אותה זעקה שעולה כשמועה רעה על תלמידי חכמים והיא מופיעה במקומות שונים - עד כמה שננסה לפסול אותם כרחש צדדי - כדאי לעצור ולברר. הקול שאינו פוסק משמעותי ומשפיע על החברה כולה, העומדת נבוכה מול מעשים שפורטו לאוזניים מעטות ולשאר האוזניים לא נותר אלא נגזרת מרוחקת, על מנת לשמור על כבוד אלו שחוללו ואף על אלה שחיללו. מכשולים רבים ניצבים בדרך להשמעת דברים מפורשים, על אודות מעשי פלישה לנפש ולגוף.
המקורות היהודיים מספרים לנו סיפורים שונים, המגלמים צדדים מגוונים של יחסי מורים ותלמידים. גם מתרבויות אחרות עתיקות או חדשות ניתן ללמוד על יחסי סמכות והוראה, קרבה וריחוק. אולם לאורך ההיסטוריה, כמעט ולא נמצאו לומדות בתוך העולם היהודי שלומדות מפיהם של מורים גבריים או לומדי תורה הלומדים תורה ממורות. עם פתיחת שערי הלימוד עבור נשים בעולם היהודי נוצרו אפשרויות חדשות ונוצרו סיטואציות מגוונות יותר, בין מורים ומורות לתלמידים, בין רבנים ורבניות לציבור. אותן סיטואציות דורשות מאיתנו, כציבור בכלל וכנשות ואנשי הלכה בפרט, חשיבה משמעותית מחודשת מעבר לשיח צמוד הלכה או חוק, כיצד ליצר דרכים למנוע פגיעות וכיצד לטפל בפגיעות קיימות. חציית גבולות מתרחשת לפעמים באופנים של התחמקות מן החוק היבש, גם אל מול נסיון של תיקוף חוק בנושא. לעיתים דווקא שפה שמבינה יחסי כוח והתרחשויות פנים-קהילתית בחיים דתיים, עשויה לעזור. לנבל ברשות התורה יש הגדרות קודמות מוכרות. אולם הגדרות אלה לא מצליחות להקיף את סך היצירתיות של דמות פוגעת, של דמות שיודעת שפה הלכתית ושפה משפטית ועושה שימוש בכל אלה, על מנת לפגוע ואחר כך לפזר מילים שישימו את בקשת התיקון כמוץ וייסדק הממשי שבפגיעה. בעולם הדתי, נושאי משרת רבנות מכילים כוח רב יותר מאשר הפונים אליהם והלומדים מהם. מילתו של רב נשמעת יותר מן האלמונית או הפלוני וכך, קולו של הפוגע גובר.
אילו היה לי כוח הייתי יוצאת אל השוק, ואומרת לכל אישה ואיש, ילד וילדה, שאמנם לא ראינו ולא היינו עדים, אבל קודם כל אנחנו מאמינות ומאמינים להם. יחד עימם נברר את ההתרחשויות, נשיג צדק עבורם ונבער את הרע מן המחנה, כי הבושה מושתת על כולנו. מה נותר לנו אם לא להציל עני מחזק ממנו, ועני ואביון מגוזלו, ממי שגזל מהנפגעות והנפגעים את האמון באדם ובסמכות? מה נותר לנו אם לא להושיט יד למי שנשמתם הובלה לכאורה למקום גבוה אך, נבזזה באותה העת ופגיעתם פועמת בהם ומששמענו - גם בנו?
עלינו לשאוף לחברה שבה לא רק השחור משחור ברור בה אלא ישנה הכרה שהמעשים בתחום האפור משחירים את כולנו. מבלי הבנה זו חטאינו לעולם לא ילבינו כשלג.
הרבנית שרה סגל כץ הוסמכה כמורת הלכה על ידי תוכנית ההלכה לנשים של בית מורשה. עמיתה בבית המדרש הר-אל.חברת ארגון קולך ומרכזת בהתנדבות את תחום הפגיעה המינית בארגון. בכ"ח בתשרי ( 18.10) יתקיים בבניני האומה בירושלים כנס קולך העשירי, העומד בסימן "70 פנים לפמיניזם הדתי". בכנס, שרה תנחה ותשתתף בפאנל בנושא דילמת הקהילה אל מול תופעת ה"שיימינג" ואיסור לשון הרע.