חג שבועות העומד בפתח הינו הזדמנות מצוינת לרבים מאיתנו, לעשות קבלה קטנה, ולקבוע זמן קבוע ללימוד תורה. אולם, גם אחרי שהחלטנו ללמוד בזמן הקצר הפנוי שיש לנו בכל שבוע, קשה להחליט מה. גמרא? אמונה? הלכה? אולי בכלל מוסר?
בימינו זוכים אנו לתחילת התגשמות חזון הנביאים כמובא בעמוס פרק ח', י'-י"א: "הִנֵּ֣ה׀ יָמִ֣ים בָּאִ֗ים נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' וְהִשְׁלַחְתִּ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ לֹֽא־רָעָ֤ב לַלֶּ֙חֶם֙ וְלֹֽא־צָמָ֣א לַמַּ֔יִם כִּ֣י אִם־לִשְׁמֹ֔עַ אֵ֖ת דִּבְרֵ֥י הֽ'"
רבים וטובים מכל המגזרים, הגם שעובדים לפרנסתם להביא טרף לבני ביתם בכבוד, קובעים עיתים דבר יום ביומו לתורה, הן בהשכמת הבוקר והן בשובם מעבודתם עדי ערב.
אך כאן נצבת השאלה בפנינו: בזמן המועט ביממה שקובעים בו עיתים לתורה, אשר הינו זמן היקר מפז, במה ראוי שיקבעו את לימודם? באיזה לימוד? האם ראוי לימוד הדף היומי המאפשר לעבור על הש"ס פעם אחר פעם ונותן תחושה מצוינת למתמידים בו על אשר זכו לגמור ש"ס? או שמא היה ראוי שבזמן זה ילמדו וישקיעו זמנם בלימוד הלכה ודווקא בדברים היותר מעשיים לחיי היום יום?
הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מתווה תוכנית לימודית יומית למי שעמל לפרנסתו וזוהי הדרך לשיטתו:
רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א' הלכה י"א
"וחייב לשלש את זמן למידתו, שליש בתורה שבכתב, ושליש בתורה שבעל פה, ושליש יבין וישכיל אחרית דבר מראשיתו ויוציא דבר מדבר וידמה דבר לדבר ויבין במדות שהתורה נדרשת בהן עד שידע היאך הוא עיקר המדות והיאך יוציא האסור והמותר וכיוצא בהן מדברים שלמד מפי השמועה, וענין זה הוא הנקרא גמרא".
ובהלכה י"ב מפרט:
"כיצד היה בעל אומנות והיה עוסק במלאכתו שלש שעות ביום ובתורה תשע, אותן התשע קורא בשלש מהן בתורה שבכתב ובשלש בתורה שבעל פה ח ובשלש אחרות מתבונן בדעתו להבין דבר מדבר, ודברי קבלה בכלל תורה שבכתב הן ופירושן בכלל תורה שבעל פה, והענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן, במה דברים אמורים בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדיל בחכמה ולא יהא צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבעל פה יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי דיני תורה ויפנה כל ימיו לגמרא בלבד לפי רוחב שיש בלבו ויישוב דעתו"
ברור שהדרכת הרמב"ם בימנו איננה מעשית היא לכלל הציבור, אלא ליחידי סגולה במקרה הטוב. רבים מן הפוסקים שראו את המצב שבו האנשים העובדים לפרנסתם משקעים זמן מועט לקביעת עיתים הורו שבזמן מועט זה יעסקו דווקא בדבר לימוד המביא לידי מעשה.
הש"ך, שבימיו כלל ה'עובדים לפרנסתם' קבעו ארבע שעות ביום לת"ת, קבע שהלימוד יהיה 'מכוון למעשה' ואף התבטא בלשון חריפה ש"אם אינם לומדים לימוד זה אינם יוצאים ידי חובת ת"ת" (ש"ך יורה דעה סימן רמו).
וכן כתב הדרישה: "יש בעלי בתים נוהגים ללמוד בכל יום גפ"ת (גמרא פירוש רשי תוס') ולא שאר פוסקים...אבל ל"נ שיש ללמוד ספרי הפוסקים דיני התורה כמו הרי"ף ומרדכי והרא"ש ודומיהן דזהו שורש ועיקר לתורתנו ואינם יוצאים כלל בלימוד גמפ"ת, דהא דתנא דבי אליהו כו' כבר כתב רש"י שם השונה הלכות פירוש הלכות פסוקות ומ"ש ר"ת כאן ש"ס בבלי בלול כו' קאי אמש"כ לפני זה אלימוד ט' שעות ביום דכיון שיש לו פנאי גדול ילמוד בש"ס אבל הנך בעלי בתים שאינם לומדים רק ג' או ד' שעות לא ילמדו בש"ס לחוד".
ועל כן יש לומר, וכך הביאו כל פוסקי הדורות האחרונים, ואף מן סברת ההיגיון הבריא אומר כן, שלא יתכן שאדם יגמור ש"ס ובו בזמן הוא אינו שומר מצוות בסיסיות ועובר בכל יום על הלכות שבת, כשרות, דיני ממונות ועוד, שהרי תרתי דסתרי הוא?! ולכן, העובד לפרנסת ביתו, וזמן מועט בידו ללמוד בכל יום או בכל שבוע מעט, ישקיע חלק משמעותי מזמן לימודו דווקא בלימוד הלכה.
שנזכה אנו ובנינו להתברך בחג מתן תורה בבחינת 'אוהב ה' שערי ציון - שערים המצויינים בהלכה'.
---------------------------------------------------
הכותב הוא הרב בן ציון אלגאזי, ראש מכון 'צורבא מרבנן'
לפני כעשור שנים, בעידודו של הראשל"צ הרב מרדכי אליהו זצ"ל, ייסד את מכון "צורבא מרבנן", שכל מטרתו היא הנחלת לימוד ההלכה לאלפי לומדים בארץ ובעולם. לקראת שבועות, מוציא מכון צורבא סט חדש ומפואר של שישה ספרים, אשר מצטרפים למאות חוברות הלמידה שנערכו והופקו על ידי המכון, המקיפים את כל חלקי השולחן ערוך, ומביאים ללומד את ההלכה בצורה מאתגרת ומרתקת, תוך הקניית כלי חשיבה ויכולת ניתוח הלכתית.