על הייחוד | פרשת האזינו

הפרשה רוויה בתודעה כי עם ישראל הוא מיוחד ושונה מכל העמים. מרכיב אחד של מושג הייחוד, הוא מושג השונות. אם הכל דומה וזהה, אי אפשר לדבר על ייחוד.  אם יש שונות, אפשר לבחון האם השונות מגיעה עד כדי ייחוד ויתרון לרכיב אחד על פני האחרים - או לא

ד"ר משה מאיר 15/09/21 12:10 ט בתשרי התשפב

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

פרשת האזינו רוויה בתודעה כי עם ישראל הוא מיוחד, שונה מכל העמים, נבחר על ידי ריבונו של עולם. ריבונו של עולם הוא אבי האומה, עושה ומכונן אותה. ישראל הוא חלקו של ריבונו של עולם, חבל נחלתו. ריבונו של עולם סובב אותו בדאגה, מתבונן בו, שומר עליו כאישון עינו. כמו נשר השומר על קינו, מרחף מעל גוזליו. נוטל אותם על כנפיו, מנחה אותם לבדו - ללא אל נכר. מאכיל אותו דבש מסלע, ושמן מאבן צור וחלמיש. נותן לו מעדנים, חמאת בקר וחלב צאן חלב כרים ואילים, עם כליות חיטה ויין אדום כדם.

כל מנעד השפה הזאת, מעמיד את מושג הייחוד והסגולה המלווה כחוט השני את כל כתבי הקודש - התנ"ך. חלק מהקוראים העכשוויים נרתעים מהנימה הזאת, רואים בה קצה קרחון של התנשאות היכול להתדרדר במדרון חלקלק עד כדי גזענות. אני רוצה להתבונן במושג הייחוד, למרות הפרובלמטיקה הכרוכה בו. לנתח אותו למרכיביו, ולמצוא מסילות אליו שאולי יתאימו גם לנרתעים ממנו - ואני בתוכם.

מרכיב אחד של מושג הייחוד, הוא מושג השונות. אם הכל דומה וזהה, אי אפשר לדבר על ייחוד.  אם יש שונות, אפשר לבחון האם השונות מגיעה עד כדי ייחוד ויתרון לרכיב אחד על פני האחרים - או לא.

החשיבה הפילוסופית, מבליטה מראשיתה את הדומה ושמה בסוגריים את השונה. 'הכל מים' מורה תאלס, וכדי להגיע לתובנה הזאת יש להתעלם מהשונות שבין הדברים. החשיבה הבית מדרשית חותרת אף היא לראות את הדומה, אבל לא מתעלמת מהשונות:

אין בין שבת ליום טוב, אלא אוכל נפש בלבד [ביצה ה' ב'].

אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא המגילה ומתנות לאביונים [מגילה א' ד'].

אין בין המודר הנאה מחברו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל וכלים שאין עושין בהן אוכל נפש. אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייב באחריותן ונדבות אינו חייב באחריותן. [שם שם ז'].  

המגמה לא להתעלם מיוצא הדופן, ולהפך - לראות בו - הסורר, המורד, השונה ואף המוזר - את מסמן המהות, מאפיינת את הפוסט מודרניזם. מתנגדיו מונים אותו בדיוק על נקודה זו, על ההיאחזות בשולי, בשוליים, בפרט היוצא מן הכלל.

ה'שונות', איננה הרכיב היחיד של ה'ייחוד'. מעבר לשונות, יש לקרוא לו 'נייחות'. אם אני חלל ממכלול - 'הכל מים' - הרי שהמכלול הוא סטאטי ואין לו לאן לנוע. לעומת זאת אם אני יחיד ושונה בתוך הקבוצה, אני יכול לנקוט באחת משתי אסטרטגיות: האחת - תחושת הזרות והניכור ידחפו אותי הלאה, לקבוצות אחרות - שגם בהן אמצא עצמי אחר ומוזר ואמשיך בנדודי. השנייה - לאחוז בשונות שלי, לאהוב אותה ולהתמסר לה. לא לנדוד, אלא דווקא להיאחז. לא לנוע, אלא לנוח - נייחות. כנראה שלמרות הסתירה שבין שתי האסטרטגיות, אפשר לנקוט באסטרטגיה כפולה הכוללת את שתיהן. ביטוי מופלא למגמות האלה, נמצא בספרו של פרימו לוי: 'מקצועות של אחרים'. כך הוא פותח את ספרו:

להתקבצות דחוסה, כפי שעושות הכבשים והדבורים בחורף, יש יתרונות: אפשר להתגונן טוב יותר מן הקור או מתקיפות. אבל מי שנמצא בשולי הקבוצה, או אפילו מבודד, נהנה מיתרונות אחרים, הוא יכול לפרוש לפי רצונו, והוא רואה טוב יותר את הנוף. הגורל שלי, בסיוע החלטות שקיבלתי, הציב אותי הרחק מן המתקבצים... [עמ' 5 בתרגום העברי].

והנה, על בסיס ה'שונות', הוא מתאר את 'הבית שלי':

מאז ומתמיד התגוררתי [עם הפסקות שלא רציתי בהן] בבית שבו נולדתי: אופן מגורי לא היה איפוא תולדה של בחירה. אני מאמין שאני מקרה קיצוני של נייחות, שניתן להשוותו לאי התזוזה של רכיכות מסוימות, למשל הצלחית, אשר לאחר שלב זחלי קצר, שבו היא שוחה בחופשיות, היא נצמדת לסלע, מפרישה קונכייה ולא זזה יותר כל חייה... אולי אני חייב לגורל סטטי זה את כמיהתי הלא מסופקת למסעות, וגם את התדירות שבה מופיע המסע כטופוס ברבים מספרי. אין ספק שלאחר שישים ושש שנה ברחוב דה אומברטו אני מתקשה לדמיין מגורים לא רק במדינה אחרת או בעיר אחרת, אלא אפילו ברובע אחר של טורינו.

שימו נא לב, הנייחות מובילה לכמיהה למסעות. תהליך מקביל חל בעם היהודי, נייחות הזהות יצרה את 'היהודי הנודד' במובן הטוב שלו, בכמיהה הניכרת גם היום לתנועה, למסע, להכרות עם השונות והאחרות. פרימו לוי נותן דוגמה קונקרטית לנייחות. הוא עורך מסע בתוך הבית, ומגיע לתאר פינה מפינותיו:

הפינה הבאה, בין הקיר לבין ארון הבגדים מעץ אגוז, הייתה מקום מסתור מבוקש כששיחקנו מחבואים; ביום ראשון עלום אחד מתקופת האוליקוגן [תקופה גיאולוגית קדומה המשמשת מטאפורה ל'עידנים' קודמים בבית], התחבאתי שם, כרעתי על הברכיים על מדף זכוכית, נפצעתי, ועד היום יש לי סימן על ברכי השמאלית. שלושים שנה אחרי התחבאה שם בתי, אבל היא צחקה ומצאו אותה מיד; וכעבור עוד שמונה שנים הסתתר שם בני עם להקה של בני גילו, שלאחד מהם נפלה שם שן חלב, ומסיבות מופלאות מסתוריות הוא הטמין אותה בחור בטיח, ושם מן הסתם היא עדיין נמצאת.

הנייחות היא תכונה בין דורית. הסבים האב והילדים גרים באותו הבית, יש להם היסטוריה משותפת כולל של 'הפינה הבאה'. ההיסטוריה המשותפת יוצרת מצד אחד שותפות ודמיון - כל הדורות משחקים במשחק המחבואים. מצד שני היא מאפשרת שונות - האב נפצע כילד ב'פינה הבאה' ומן הסתם בכה, הבת - צוחקת. היא מאפשרת גם לארח אחרים, הבן משחק עם להקה של בני גילו. הבן שותף לקבוצה - להקה - כפי שתואר בראשית דברי האב על קבוצת כבשים או דבורים, אבל כאביו זאת קבוצה בה יש שוליים, והילד ששן נפלה לו הוא שונה ונבדל ויש לו סוד ומסתורין. הוא מטמין את השן בחור בטיח, כמו הרכיכה - הצלחית - שנאחזת בסלע ונותרת בה כל ימיה כפי שהשן נמצאת שם עד היום.

הבסיס הוא השונות. השונות יוצרת נייחות. הנייחות יוצרת זהות, זהות בין דורית. נכון, יש סכנה שהשונות תתגלגל להתנשאות ואפילו להתנשאות פוגענית. צריך להישמר מכך ולפעול כדי למנוע ולמזער את התולדות השליליות האלה. אבל חבל לשפוך את התינוק עם המים, את התינוק של הדור הבא שזהות בין דורית מקנה לו גם שייכות וגם תשוקת מסעות אל האחר ואל הלא נודע.   

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר