בשיאה של הברכה המופיעה בפרשתנו, מופיע הדיבר:
הביטוי חזק ומטלטל, ריבונו של עולם מהלך בתוך בני האדם. חכמים העצימו את הביטוי:
משלו משל, למה הדבר דומה? למלך שבא אצל אריסו, והיה האריס ההוא מיטמר [מתחבא] מלפניו. והמלך אמר לאריס: מה לך שאתה מיטמר מלפני? הריני כיוצא בך.
כך עתיד המקום לטייל בין הצדיקים, והצדיקים מזדעזעין מלפניו. והמקום אומר להם לצדיקים: מה לכם שאתם מזדעזעים מלפני? הריני כיוצא בכם. [ילקוט שמעוני, בחוקותי כ"ו].
האגדה מבליטה, כי תנאי הכרחי ל'והתהלכתי בתוככם', הוא 'הריני כיוצא בכם'. חייב להיות מכנה משותף אונטולוגי בין ריבונו של עולם ובין האדם, כדי שהצטרפות כזאת תהיה בגבולות האפשר. רש"י כותב על הביטוי:
רש"י מעביר את זירת ההתרחשות של ההתהלכות ביחד לגן עדן, ומזכיר לנו את התיאור בפתיחת ספר בראשית:
הרמב"ן, מחדד את החיבור בין התרחשות ההתהלכות ובין גן עדן:
ההתהלכות היא אידיאה מכוונת, אפשר לחתור אליה אך היא עדיין לא התממשה.
הפילוסוף הרמן כהן, העמיד את החידוש הגדול של מקורות היהדות על מושג 'ההצטרפות'. המושג מבנה את הקשר בין ריבונו של עולם ובין האדם - וכן את הקשר בין אדם לאדם - על תבנית בעלת שני קטבים. לא שני מושגים ויחס ביניהם, אלא מושג אחד בעל שני קטבים. המשמעות הרדיקלית של ההבניה הזאת היא הטענה, כי ריבונו של עולם המקראי קיים רק בהצטרפות בינו ובין האדם. אין בכתבי הקודש - בניגוד לכתבים אחרים - התייחסות לאלוהים כפי שהוא לעצמו. זאת ההשראה, לחיבור העמוק האפשרי בין אדם לאדם, 'הצטרפות' בה אין לאחד קיום ללא השני.
תלמידו - חברו של הרמן כהן, פרנץ רוזנצווייג, המשיך את הקו הזה. הוא הורה כי הביטוי הצלול להצטרפות בכתבי הקודש, מופיע במגילת שיר השירים. הלב של שיר השירים על פי רוזנצווייג הוא הפסוק:
על הפסוק הזה כותב רוזנצווייג בספרו 'כוכב הגאולה':
המוות הוא סוף העולם מבחינת היחיד המת, זאת עוצמה - עזות - אדירה. עוצמת האהבה שקולה לעוצמה הזאת, אבל היא פועלת לא בכיוון של המוות אל בכיוון של החיים. היא מפשירה את הקיפאון, ו... חיים גורי, משורר אהבה גדול ביטא את הדבר:
זה אחד משירי האהבה היחידים שאני מכיר, המקדש את המחויבות, את ההצטרפות הקבועה בברית, בחיי היום יום. השיר פותח ביצירה החדשה, הפיכת האחד לשניים. הפוך - לכאורה - לאשר מעיד עליו ספר בראשית: 'עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' [בראשית ב' כ"ד]. למעשה, אלה שני צדדים של מטבע אחד: השניים הופכים לאחד, האחד הופך לשניים. זאת יצירה חדשה, ביקוע אטום הקיום, והעוצמה הקיומית שלה שקולה בעוצמתה למוות. היא משנה מן היסוד את האדם, את כדורי דמו. זאת התשתית המטלטלת, להתרחשות הפרוזאית - ההתהלכות יחד של השניים שהפכו ליחידה אחת מצטרפת.