"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (במדבר כ, יב)
קריעת ים סוף ומעמד הר סיני מהווים שיאים במעמדו של משה כנביא ה' וכמנהיגה של אומה, ואילו מעמד מי מריבה, שנועד היות השיא השלישי, מהווה אנטי-שיא מובהק, מחריד אך צפוי מראש.
חז"ל, ובעקבותיהם רש"י, הפנו את תשומת לבנו לרמזים סמויים למשבר הצפוי בדרשם על הפסוק: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך" (שמות טו, יז): "נתנבאו אבות ולא ידעו מה נתנבאו. תביאנו ותטענו אין כתיב כאן אלא תביאמו ותטעמו אמרו הבנים נכנסין ולא האבות". (מכילתא דרבי ישמעאל)[1]. רש"י צמצם את דברי המכילתא למשה בלבד: "נתנבא משה שלא יכנס לארץ לכך לא נאמר 'תביאנו'".
רמז מטרים נוסף נמצא בדרשת חז"ל על הפסוק: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (שמות ו, א): "במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים".[2]
להלן נווכח לראות שמעמד מי מריבה מהווה מעין מערכת מעומתת למערכת הקדושה של מתן תורה. שיא ואנטי-שיא כרוכים ואחוזים זה בזה.
הקשר המערכתי-פנימי העמוק, ומכאן גם הכשל הפנימי בין מעמד הר סיני לבין מעמד מי מריבה מובלט במיוחד בפרשנותו האנליטית של ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק (תר"ג – תרפ"ו) בספרו 'משך חכמה'. הוא מעמת את המעמדים תוך בחינה מדוקדקת של מלות מפתח המאירות את הפסוקים בשני המעמדים:
"בעת היה מתן תורה נתעלו ישראל וראו הקולות, שהיו רואים הנשמע (...) והנה רצה השי"ת שכאן בדבור אל הסלע יראו בנ"י הדבור האלקי, אשר יוצא מגרונו של משה ששכינה שרויה בתוכו, איך הוא פועל בסלע ויהיו רואים את הנשמע, ויהיה להם זה לחיזוק האמונה מעין המעמד הנכבד, אשר רצה השם שיהיה קודם כריתות ברית בערבות מואב (...) ולפ"ז היה מהיאות כי בנ"י יכינו את עיניהם להיות פקוחות לראות את הדבור האלקי ויקדשו חוש הראות לראות דבר קדשו, וזה ודברתם אל הסלע לעיניהם, שיכינו עיניהם, אבל משה מכעסו על העם אמר שמעו נא המרים, ולא צוה על הכנת חוש הראות, ולכך פעל הדבור האלקי מאומה, והיה צריך להכותו".[3]
מלות המפתח הן, כאמור, "וכל העם רואים את הקולות" (שמות כ, יד (יח)). ראיית הקולות ניתנת להבנה, בין היתר, בשתי משמעויות. האחת – ראיה שכלית, התבוננות במשמעות הקולות האלוקיים;[4] המשמעות השניה – בלשונו של אברהם אבן עזרא: "התחברות כל חמש הרגשות במקום אחד"[5] בתורת הספרות אנו מכנים זאת סינסתזיה. היינו, רשמי החושים השונים מתאחדים לאחדות פיוטית. הסינסתזיה המקובלת ביותר היא של הראות והשמיעה. בעל 'משך חכמה' מדגיש את התעלות בני ישראל שהיו 'רואים את הנשמע', לאמור, מעמד הר סיני הופנם בשלמות, שבה החושים הנפרדים מלאו תפקיד אחד, וקדושת המעמד נקלטה בדרך מושלמת זו. מעמד מי מריבה היה אמור, לדעת בעל 'משך חכמה', להשלים את מעמד הברית בהר סיני. אולם במעמד מי מריבה נוצר דווקא הפירוד האנושי החלקי, המפורד לחושים נפרדים ונלקחה מהם שלמות זו. לפיכך 'לא פעל הדבור האלקי' שהוא מושלם ובלתי ניתן להפרדה אנושית לחושיה. משה בכעסו הפך את מעמד מי מריבה למעמד אנושי, 'פרק' את השלמות האלוקית. הכעס ממחיש לנו במעמד תוגה זה את דקות המחיצה בין קדושה מוחלטת לבין העדרה. בשכינה שרתה בקודש בקודשים מבין שני הכרובים, ואילו שריטה קלה שלא ע"פ הוראות הבורא, הייתה הופכת את הכרובים לע"ז ח"ו...
[2] בבלי סנהדרין קיא ע"א. השווה רש"י, שמות ו, א, ד"ה "עתה תראה": 'העשוי לפרעה תראה ולא העשוי למלכי שבע אומות כשאביאם לארץ'.