כך פותחת פרשתנו, וזאת היא גם הפתיחה לספר כולו:
אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.
על פניו, פתיחה פרוזאית המציינת שמה שיבוא להלן הם דברים שאמר משה במקומות המוזכרים. אלא שאם ניזכר בתחילת המסע, נגלה שטמונה בפסוק הפתיחה דרמה גדולה. כניסה ריבונו של עולם להטיל את השליחות על משה, דחה אותו משה באומרו:
...לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. [שמות ד' י']
כיצד קרה שהאיש שאיננו איש דברים, הפך להיות איש דברים?! כנראה - כפי שאוהבים לומר היום - שהאיש עבר תהליך. הוא התפתח, ובסופו של דבר שינה את זהותו ואת יכולותיו והפך לאיש דברים. התשובה הזאת נכונה, אך איננה מספקת. היא מותירה אותנו תוהים - איזה תהליך הוא עבר? אפשר היה לומר, כי הוא למד את המקצוע - תורת הנאום. הניסיון עשה את שלו, כל נאום היה טוב מקודמו, ובסופו של דבר 'לא איש דברים' הפך לאיש דברים. אך נראה שהתשובה שונה בתכלית. משה לא הפך להיות נואם, משה הפך להיות מדבר. החניכה שלו היתה בדיבור עם ריבונו של עולם, על ייחודו המופלא מעידה התורה פעמיים:
וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ...[שמות ל"ג י"א]
אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע, בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט. [במדבר י"ב ו' - ח']
משה למד לדבר עם ריבונו של עולם, מכאן למד לדבר עם בני האדם. 'כדבר איש אל רעהו' הוא דימוי השיחה עם אלוהים לשיחה עם האדם, אך השיחה עם אלוהים מהווה - לפחות עבור משה - מקור לדיבור עם האדם. עד כדי כך נפתח ליבו של משה אל בני עמו, שהוא מברך אותם:
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ.
[דברים ל"ג א']
הברכה הזאת רחוקה מלהיות ברורה מאליה. מצאנו אב - יעקב - מברך את ילדיו, אך כאן מנהיג מברך את עמו. יתרה מזו, התורה מדגישה שהוא 'איש אלהים'. איש אלוהים יכול היה להיות מרוכז בשמים, לא במצוקותיהם של בני האדם. אך משה למד לדבר, להקשיב, לענות, לראות את האדם - לברך אותו.
אפשר לחשוף עוד רובד עמוק במסע ההתפתחות של משה. אחד ההוגים המשפיעים בעת האחרונה, היה מישל פוקו. בין שאר טיעוניו, הוא חשף את התמורה והשינוי במעמדה של השפה. כך הוא מסיים בספרו 'המילים והדברים', את הפרק 'לדבר':
אנו יכולים להבין עכשיו מהי אחדותה המוצקת והמהודקת של השפה בהתנסות הקלאסית... תפקידו היסודי של ה'שיח' הקלסי הוא לשייך שם לדברים, ובשם הזה לכנות את הווייתם.
התפיסה הקלאסית של השפה היא שיש יחס שקוף - המילה, השם, שייכת לדבר ולהווייתו - לעצמותו. עולם הדברים והדיבורים הוא עולם יציב, המילים משקפות את הדברים ואת מהותם. את העולם הקלאסי הזה מפרק פוקו. הוא מראה כי המילים מולבשות באופן מלאכותי ולא מחייב על הדברים, אפשר להתאים אותן כך ואפשר אחרת. התולדה של הנתק בין המילים ובין הדברים, היא הרסנית. הדבר נותר כאוטי ואמורפי, אין שפה שתציב לו גבולות וזהות. כך מסתיים הספר כשהוא מתבונן ב'אדם' כשהמילה 'אדם' המתארת אותו פורקה:
...האדם הוא המצאה שהארכיאולוגיה של מחשבתנו מראה בנקל את תאריכה החדש, ואולי את קיצה הקרוב.
והיה ותצורות אלה תיעלמנה כשם שהופיעו, והיה ובשל אירוע כלשהו... תצורות אלה תתהפכנה... כי אז אפשר בהחלט להמר על כך שהאדם יימחק, כמו פנים ששורטטו בחול על גבול הים.
כאשר רואים את המילים כהבניה אפשרית רופפת ומתחלפת, הדברים שהמילים הללו מסמנות הופכים רופסים כאוטיים ולבסוף נמחקים.
משה התחיל את מסעו כ'לא איש דברים', 'דברים' בבחינת דיבורים, מילים, שפה. משה איננו איש דברים, הוא לא מאמין בכוחה של השפה. באין לו שפה הוא לא יכול להנהיג את העם. לא רק מפני שאין לו דרך לתקשר איתם, אלא שבאין שפה אין עם, אין אני, וממילא אין דיבור בין אני לבין אתה. חיי המדבר, הניסיונות, הקשיים וההתגברויות - כל אלה הובילו אותו לשנות את תמונת עולמו. הוא מסיים כאיש של דיבור, של מילים של שפה. רק אם יש שפה יש ערכים, יש טוב ויש רע, יש אמת ויש שקר. רק אם יש שפה - יש אדם. פניו לא נמחקות, הוא לא משורטט בחול אלא חצוב בסלע.
הדברים של מי שהיא 'לא איש דברים', אינם תמימים. הוא מודע לביקורתו של פוקו, למבט הרואה במילים הבניות רופפות אפשריות ולא מחייבות. הבחירה ב'אלה הדברים' משמעה:
א. יש יחס וקשר בין המילים ובין הדברים שהן מייצגות.
ב. היחס אינו מדויק, אין התאמה מוחלטת. תמיד אפשר לשרטט את גדר ההגדרה קצת לפנים או קצת לחוץ.
ג. למרות שהיחס איננו מדויק, הבחירה של האדם היא לייצב אותו, להעביר את הגבול במקום מסוים.
ד. הבחירה הזאת היא לא בחירה אונטולוגית, כלומר איננה נובעת מטענה שכך דווקא הם הדברים ולא אחרת.
ה. הבחירה היא תולדה של זהות. אני חייב להגדיר אחרת עולמי יתפרק, זהותי תתפרק , אהיה כחול על שפת הים שהגלים מאיינים את הצורות ששורטטו עליו וגורפים את גרגריו למצולות.
לקחת עם במדבר ולהנהיג אותו, משמע ליצר סדר וגדרות והגדרות במדבר הכאוטי. זה הפרויקט של משה, הוא המתואר בספר דברים.