(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ: (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד: (פרק כה). רבינו בחיי בפירושו לפסוקים העוסקים בבניית השולחן במשכן מתייחס גם לשולחנו של אדם בזמן הזה. רבינו בחיי אף הקדיש חיבור מיוחד לעניינים המתייחסים לשולחן ולאכילה סביבו: "שלחן של ארבע". נעיין בעניין אחד המופיע בשני המקומות.
הגמרא במסכת ברכות (נד, ב) מונה את השלחן בין הדברים שהמאריך בהם מאריכין לו ימיו ושנותיו. סיבת הדבר התבארה בדברי הגמרא שם (נה, א):
"והמאריך על שלחנו - דלמא אתי עניא ויהיב ליה (=שמא יבא עני ויתן לו), דכתיב (יחזקאל מא, כב) 'הַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת גָּבֹהַּ', וכתיב (שם) 'וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'', פתח במזבח וסיים בשלחן! רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרוייהו: כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שלחנו של אדם מכפר עליו".
אדם שמאריך על שולחנו מתוך כוונה ליצור הזדמנות לעשיית צדקה עם העניים, מעלה את שלחנו לדרגת מזבח, ושכרו הוא שמאריכין לו ימיו ושנותיו. כך כתב רבינו בחיי ב"שלחן של ארבע": "מתוך שהוא מאריך על שלחנו יבא עני ויתן לו פרוסה ומתפרנס ממנה, והנה אריכותו על השלחן בכונה זו סיבה לצדקה דכתיב (משלי יב, כח) 'בְּאֹרַח צְדָקָה חַיִּים', ולכך מאריכין לו ימיו ושנותיו". חיים ארוכים הם שכרו של העושה צדקה.
בספר יחזקאל נקרא המזבח "הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'", ללמדנו ששלחן יכול להיות בדיוק כמו מזבח – "כל זמן שבית המקדש קיים - מזבח מכפר על ישראל, ועכשיו - שולחנו של אדם מכפר עליו". הכל תלוי באופן שבו האדם נוהג בשולחנו. כך כתב רבינו בחיי גם בפירוש התורה ביחס לשלחנו של אדם: "הוא מזבח כפרה לאדם, והלחם שעל השלחן הוא חשוב כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מיטיב ומאכיל שם העניים".
בהקשר הזה מתאר רבינו בחיי בפירוש התורה מנהג מיוחד: "מנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מיטיב על שולחנו".
בספר "שולחן של ארבע" האריך קצת יותר בענין זה:
"והנה באזנינו שמענו ורבים ספרו לנו בגדולים שבצרפת והפרנסים בעלי אכסניא שנהגו מנהג נכבד מאד, נתפשט ביניהם מימים קדמונים, שהשולחן שלהם שהאכילו עליו את העניים בלכתם לבית עולמים שעושין ממנו ארון ולוחות שנקברים בהם. וכל זה לעורר ולקבוע בלבבות כי האדם אילו יגיע שִׂיאוֹ לעב ויעלה עשרו לעושר המלך שלמה, לא ישא בידו מאומה מעמלו שיעמול תחת השמש, כי אם הטוב שעושה והצדקה שהוא מרחם את העניים, כמו שאמר (ישעיהו נח, ח) 'וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ'".
נהגו להפוך את השולחן לארון קבורה. מעשה סמלי זה מטרתו להזכיר לאדם בימי חייו שמכל עושרו ומכל שפע מאכלו ומשקהו לא יקח עמו מאומה לבית עולמו אלא את שלחנו, דהיינו את הצדקה שעשה על שלחנו. אדם שמפנים זאת בוודאי ישפיע הדבר עליו וירבה צדקה וחסד עם העניים כל ימי חייו.