פעילותו של האדם הן בשלושה תחומים: המחשבה, הדיבור והמעשה - על שלושת התחומים הללו כתבה התורה (דברים ל יד): "בפיך (דיבור) ובלבבך (מחשבה) לעשותו (מעשה)", והאדם השלם הוא מי ששלמותו היא בכל שלושת התחומים הללו. ולכן הביטוי: "פיו ולבו שווים" אינו ממצה עדיין את הדרישה הזו, כי הוא מתייחס לתחומי הדיבור והמחשבה בלבד, מה שאין כן הביטוי: "תוכו כברו" הוא כולל את כל חלקי פעילות האדם, מפנימיותו (תוכו) עד התנהגותו המעשית החיצונית (ברו). ובביטוי הזה השתמשו חז"ל בדרשתם את הכתוב: "מבית ומחוץ תצפנו", שלמדו מכאן (יומא עב ב): "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". מדבריהם משמע שלהיות תלמיד חכם לא מספיק שהאדם יהיה לומד ויודע את התורה, אלא הוא צריך נוסף לכך גם שתוכו (העולם הפנימי שלו) יהיה כברו (כהתנהגות החיצונית שלו), ובלא זאת עם כל הידע שלו הוא אינו תלמיד חכם.
הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ד ה"א) כותב: "אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס". האם המקרה של הרמב"ם דומה להנהגתו של רבן גמליאל כמו שמסופר במסכת ברכות (כח א) שבאותו היום שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו "סילקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים להיכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש". אבל כשנדייק בדברי הרמב"ם נראה שהמקרה של רבן גמליאל ושל הרמב"ם אינם דומים, התלמיד שלפי הרמב"ם אין מכניסים לבית המדרש אינו אותו תלמיד שאליו התייחס רבן גמליאל.
וההסבר הוא כך: בעניין "תוכו" ו"ברו" יש להבחין בכמה אפשרויות: אחת מהאפשרויות ששניהם, תוכו וברו, שווים, או לחיוב ואז התלמיד הוא צדיק גמור. או שניהם לשלילה ואז התלמיד הוא רשע גמור. ויש אפשרויות נוספות שאין תוכו וברו של התלמיד שווים וכאן יש שתי אפשרויות: האחת שהחיצוניות של התלמיד היא שלילית אך הפנימיות שלו היא חיובית, וזה מי שברו אינו כתוכו. והשני הוא להיפך שהפנימיות שלו פגומה אך ההתנהגות החיצונית שלו היא כראוי, והוא מי שאין תוכו (השלילי) כברו (החיובי). והנה על שלוש מתוך ארבע האפשרויות הללו אין מחלוקת לגבי כניסתם לבית המדרש. מי שהוא צדיק גמור, מעולם לא היתה בעיה להכניסו לבית המדרש. כמו כן אין מחלוקת שלא להכניס לבית המדרש רשע גמור, שהוא שלילי גם בתוכו וגם בברו, שעליו נאמר (תהלים נ טז): "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך", וזאת מפני מה שנאמר (הושע יד י): "ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". ואילו לגבי המקרים הבאים שאין שיוון בין הפנימיות לחיצוניות של התלמיד, כאן יש להבחין מהו הצד החיובי ומהו הצד השלילי שבתלמיד. לפי ההבחנה הזו פסק הרמב"ם שאין מכניסים לבית המדרש, רק מי שההתנהגות החיצונית שלו היא שלילית, למרות שתוכו הוא ראוי, אותו אין מכניסים לבית המדרש אלא רק אחר ש"מחזירין אותו למוטב ומנהיגים אותו בדרך ישרה ובודקים אותו ואחר כך מכניסים אותו לבית המדרש ומלמדים אותו", ועל המקרה הזה לא נחלקו רבן גמליאל וחכמים, כיון שהתלמיד אינו נוהג כשורה אסור לו ללמוד תורה, כולם סוברים שבמקרה הזה אין מכניסים אותו לבית המדרש.
על מה נחלקו רבן גמליאל וחכמים? על "תלמיד הגון במעשיו", שהתנהגותו החיצונית היא טובה, אלא "שאין תוכו (השלילי) כברו (החיובי)", שעולמו הפנימי הוא פגום ושלילי, שכאן החמיר רבן גמליאל ולא איפשר לתלמיד כזה להיכנס לבית המדרש, מפני שהוא חושש שכל עוד עולמו הפנימי שלילי יש חשש שאם תלמיד כזה גם ילמד תורה ואפילו יצליח בלימודו, הוא ייהפך למה שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם". וגם הוא בכלל "ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך". ואילו לפי חכמים כיוון שהתנהגותו החיצונית של התלמיד הזה היא טובה, יש לסמוך שההשפעה הרוחנית של לימוד התורה תפעל סגולת התורה על פנימיותו לטובה ותהפוך את העולם הפנימי השלילי שלו לטובה. וכשיטת חכמים סובר גם הרמב"ם, במה שכתב "או תם" כמו שפירש ה"כסף משנה": ש"הוא תלמיד שאין ברור לנו אם הוא טוב או לאו", וקישר זאת לדעת חכמים שסילקו בגלל תלמיד זה את שומר הפתח, כדי לאפשר גם לו את הסיכוי להתעלות בתורה.