תרומה- נדבה מול מס אחיד

בתחילת פרשתנו אנו רואים שה' מצווה את משה לומר לעם ישראל שיתרמו לבניית המשכן. נשים לב ללשון הפסוק (שמות, כ"ה, ב'): "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי", כלומר, כל אחד מעם ישראל בוחר, לפי נדבת ליבו, כמה ומה לתרום, והאם בכלל.

לעומת זאת, בתחילת פרשת כי תשא אנו רואים מס אחיד לכולם (שם, ל', י"א-ט"ו): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה': כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת-תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל-נַפְשֹׁתֵיכֶם".

האם מדובר במס אחיד לכולם, או שכל אחד נותן לפי נדבת ליבו? הגמרא במסכת מגילה (דף כ"ט עמוד ב') מביאה ברייתא שעושה סדר- "כדתני רב יוסף: שלש תרומות הן: של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית". נסביר את הברייתא ע"פ פירוש רש"י שם. אומר רב יוסף, היו שלוש תרומות שעם ישראל נצטוו להביא:

1)פעם בשנה כל גבר מעל גיל עשרים נתן מחצית השקל לצורך קרבנות הציבור של כל השנה. מס זה היה אחיד לכל גבר מגיל עשרים ומעלה.
2) בבנית המשכן, חד פעמית, גבו מחצית השקל נוספת מכל גבר מגיל עשרים ומעלה לצורך בניית אדני המשכן. גם מס זה היה אחיד לכל גבר מגיל עשרים ומעלה.
3) בבניית המשכן, חד פעמית, תרמו עם ישראל לבניית המשכן וכליו. תרומה זו היתה שונה מתורם לתורם, לפי נדבת ליבו.

לאחר שהבננו את ההבדלים בין שלוש התרומות, עלינו לנסות להבין את הטעם לשוני בדיניהן. אנו רואים כאן שהתרומות נבדלות זו מזו בשני ממדים- תרומות חד פעמיות בהליך בניית המשכן מול תרומה שנתית, ותרומות לפי נדבת הלב מול מס אחיד. בעוד שסיבת השוני במימד הראשון ברורה, שהרי את המשכן צריך לבנות רק פעם אחת, וממילא מס הבנייה הוא חד פעמי, הרי שתחזוקתו השוטפת, ובפרט קרבנות הציבור, מצריכים מס שנתי.
אולם, עלינו להבין מדוע בבניית המשכן כל אחד תרם כפי רצונו, ואילו באדנים ובמימון קרבנות הציבור המס היה אחיד.

ננסה להבין ראשית מדוע במחציות השקל המס הוא אחיד. במחציות השקל נאמר "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" ופירש רש"י (שמות, ל', י"ב): "כי תשא -כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם: ולא יהיה בהם נגף - שהמנין שולט בו עין הרע, והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד". וכן מסביר רש"י בהמשך (פס' ט"ו) "לכפר על נפשותיכם - שלא תנגפו על ידי המנין". לפי פירוש זה המטרה העיקרית של אסיפת השקלים היא הצורך למנות את עם ישראל מחד, והאיסור למנות מאידך, שהרי זה גורר עין הרע וקטרוג, כמו שקרה בימי דוד שמנו את עם ישראל וזה הוביל למגיפה. הפתרון הוא שכל אחד מביא חצי שקל, ואת השקלים מונים במקום למנות את האנשים, ולפי כמות השקלים יודעים כמה אזרחים יש. לפי סיבה זו ברור למה כולם צריכים לתת מס אחיד, שאם לא כן החשבון יתבלבל.

לפי הפירוש לעיל, "לכפר על נפשותיכם" פירושו שלא ימנו אנשים ישירות וע"י זה ינצלו מעין הרע שתסכן את נפשם. בהמשך מביא רש"י פירוש אחר- "דבר אחר:לכפר על נפשותיכם - לפי שרמז להם כאן שלוש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה' שלוש פעמים: אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וכו' והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל, והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה, והושוו בהם עניים ועשירים, ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הם באים. והשלישית היא תרומת המשכן, כמו שנאמר (שמות לה כד) כל מרים תרומת כסף ונחשת, ולא הייתה יד כולם שוה בה, אלא איש איש מה שנדבו לבו". כלומר, "כפרת הנפש" האמורה מדברת על מחצית השקל השנתית לצורך קרבנות הציבור, שהרי הקרבנות באים לכפר, וכולם צריכים כפרה בין עניים ובין עשירים, ולכן צריך שכולם יתנו מס אחיד.

אם כן ראינו שני טעמים שמשתמעים מדברי רש"י מדוע בתרומה לאדנים ולקרבנות המס הוא אחיד. ראשית- כי אגב זה עורכים מניין של עם ישראל באמצעות השקלים, וחובה שכולם יביאו בשווה כדי שהחשבון לא יתבלבל. והטעם השני, השייך רק לקרבנות, זה שמשום שקרבנות באים לכפר וכולם צריכים כפרה, המס צריך להיות אחיד.

דעת זקנים מבעלי התוספות על אותו פסוק (שמות, ל', ט"ו) מביאים גם הם שני טעמים למס האחיד: "העשיר לא ירבה-כדי לכוון החשבון. דבר אחר: שלא יוכל העשיר לומר חלקי גדול במקדש יותר ממך". כפי שניתן לראות, הטעם הראשון שלהם זהה לטעם הראשון המשתמע מפירוש רש"י, אולם הטעם השני שלהם קצת שונה מטעמו השני של רש"י. התוספות אומרים שזה בשביל שהעשיר לא ינכס לעצמו חלק גדול יותר מהעני בבית המקדש, אלא המקדש צריך להיות שוויוני.

עתה נבחן האם כל אחד משלושת הטעמים רלוונטי גם לגבי בניית המשכן:

הטעם הראשון למס אחיד היה שזה מאפשר אגב מתן השקלים מניין עקיף של עם ישראל-  מן הסתם נצרך מניין שנתי של עם ישראל, בין במדבר ובין לדורות. בשנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, לאחר יום הכיפורים, נצטוו ישראל להביא תרומה למשכן. צרכי המשכן היו גדולים ולכן נקבע מס מינימלי של מחצית השקל לצורך מניין עם ישראל שהשתמשו בו גם לאדנים בהקמת המשכן, ואילו לגבי יתרת בנית המשכן לא היה צורך במניין נוסף של עם ישראל ולכן ניתן הדבר להחלטת כל אדם כמה ומה הוא תורם. בשנים הבאות נצרך מניין שנתי נוסף ולכן היו עושים אותו תוך כדי מגבית המס השנתי לקרבנות. בשנה הראשונה הוקם המשכן באחד בניסן ולכן את המס לאותה שנה דחו לא' באייר.

הטעם השני למס אחיד היה שהקרבנות מכפרים וכולם צריכים חלק שווה בכפרה- טעם זה שייך רק בקרבנות ולא באדנים או במשכן כמובן. יחד עם זאת, באדנים עדיין היה צריך מס אחיד, בגלל שמתקיים בו הטעם הראשון. אגב, לא שייך לטעון שגם בבניית המשכן נחייב את כולם לתרום בשווה כי המשכן מכפר, משום שהמשכן נבנה לדורות, וכשם שהדורות העתידיים לא השתתפו בבנייתו ואף על פי כן מתכפר להם, כך גם אלו שיש להם חלק שווה בקרבנות, אבל לא בבנייה עצמה. אלו שזכו לתרום לבניית המשכן קיימו מצווה נוספת עם מעלה עצומה. הדבר דומה לזה שכולם חייבים להתפלל אותה תפילה, אבל לא חייבים להקים בעצמם את בית הכנסת. מי שזכה להקים את בית הכנסת או בית המדרש יש לו מצווה ומעלה נוספת ועצומה, אבל זה מעבר לחיוב הבסיסי השווה בכל יהודי.

הטעם השלישי למס אחיד היה למנוע גאווה של העשיר שיטען שחלקו במקדש גדול יותר- על פניו נראה שטעם זה שייך הן בקרבנות והן בבנייה עצמה, ולכאורה היינו צריכים גם בבנייה לקחת מכולם מס אחיד.  אלא, שכמו שהסברנו לעיל- הרי בכל מקרה הדורות הבאים לא יתרמו כלום לבנייה אלא רק לקרבנות ולתחזוקה שוטפת, ולכן ממילא עיקר הגאווה של העשיר שייכת רק באי שוויון הקיים לדורות. במצווה לדורות, כלומר הקרבנות, נקבע מס אחיד.