(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִעִית הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד: (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה': (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי:
(מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי: (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים: (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם: (פרק כט)
לאחר השלמת הציווים על הקמת המשכן וחנוכתו, וכניסת אהרן ובניו לכהונתם, מופיעה פרשת התמיד. מדוע? מדוע לא לדחות פרשה זו לחומשים הבאים שבהם נידונה העבודה במשכן? (ואכן פרשת התמיד מופיעה גם בבמדבר כח, א-ח).
הרש"ר הירש מציין שבקיום הציוויים שנזכרו מתחילת פרשת תרומה עד פרשת התמיד שבפרשתנו אין "כדי לממש את התכלית המובטחת של השכנת שכינת ה' בקרב העם". תכלית זו צויינה בתחילת פרשת תרומה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה, ח), אבל העשייה עצמה אין בה די כדי להשרות שכינה. השראת השכינה תלויה דווקא בפרשת התמיד; כותב הרש"ר הירש:
"רק התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש, התמסרות הבאה לידי ביטוי על-ידי עבודת התמיד של הכהנים בתוך המקדש, משיגה את התכלית הזאת ועושה את המקדש למעון השכינה. זה תוכן הפסוקים לח-מו, המורים על הגשמת המטרה של כל בנין המקדש. מטרה זו לא הושגה אחת לתמיד על-ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על-ידי כך. המטרה תושג רק אם המקדש יתמלא חיים ויעשה את פעולתו על-ידי מעשי ההתמסרות התמידיים של העם, כביכול נשימתו הלאומית של העם. זה טעם קרבן התמיד: התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה', שלשמו הוקם המקדש, חזון אשר הוא מטרת המקדש. משום כך בא הציווי על קרבן התמיד בהקשר ישיר עם קרבנות המילואים ובסמיכות הדוקה אליהם".
המשכן הוקם לשם השראת שכינה בישראל כפי שנאמר בתחילת פרשת תרומה. מטרה זו חוזרת שוב בפרשתנו: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים" (כט, מה). אולם, מציין הרש"ר הירש, אין השראת השכינה תוצאה של בניית המשכן – "מטרה זו לא הושגה אחת לתמיד על-ידי הקמת המקדש, היא רק נתאפשרה על-ידי כך". ברור שלצורך השראת השכינה צריך לבנות משכן אבל אין הבנין הגורם העיקרי להשראת שכינה אלא רק מאפשר אותה. ההגשמה של המטרה תלויה ב"התמסרות העם יום יום אל חזון התעודה היהודית המתגלם במקדש". רק עבודה יומיומית תגרום להשראת השכינה.
עבודת התמיד היא "התמסרות עולם של העם אל חזון תורת ה', שלשמו הוקם המקדש", והיא זו שגורמת להשראת השכינה. עבודת התמיד אמנם נעשית על ידי הכהנים ולא על ידי כלל הציבור, אך חייהם של הכהנים הוקדשו לשם ה' ולשם כלל הציבור בקרבנות המילואים (כפי שביאר שם הרש"ר הירש), וממילא עבודתם היא עבודת כל הציבור. מתוך הדברים מתבאר מיקומה של פרשת התמיד דווקא לאחר קרבנות המילואים.
נמצא אפוא שפרשת התמיד היא המימוש המובהק ביותר של מטרת המשכן, והיא זו ש"עושה את המקדש למעון השכינה".