פרשת תצוה – אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה

(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. (ב) וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. (ג) וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי: (פרק כח)

מה פשר לשון היחיד "מִלֵּאתִיו"?

הביטוי "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" מעורר בעיה, כי לכאורה היה צריך להיות כתוב 'ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתים רוח חכמה'. מה פשר לשון היחיד "מִלֵּאתִיו" כאשר מדובר לכאורה על כל חכמי הלב?

אכן בתרגום אונקלוס תורגם בלשון רבים "ואת תמליל עם כל חכימי לבא דאשלימית עמהון רוח חכמה", וכן תורגם בלשון רבים גם בתרגום המיוחס ליונתן. ראב"ע בפירושו הארוך פירש ש"מִלֵּאתִיו" אינו מתייחס לחכמי הלב אלא ללב; כלומר שה' אומר למשה: דבר עם כל חכמי לב שמלאתי את הלב שלהם רוח חכמה (וראו גם ר"י אברבנאל).

בפירושו הקצר כתב ראב"ע: "מלאתיו - כמו 'רחל מבכה על בניה' (ירמיהו לא, יד). והנה טעמו: אשר מלאתי כל אחד ואחד מהם. או יהיה וי"ו מלאתיו שב אל לב, גם הוא נכון". הפירוש השני שהוא כותב הוא הפירוש שראינו לעיל בפירושו הארוך, שעל פיו "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו" מתייחס ללב. בנוגע לפירוש זה הוא כותב: "גם הוא נכון". אכן על פי הפירוש הראשון שהוא כותב "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו" מתייחס לחכמי לב, והסיבה שכתוב בלשון יחיד כי מתייחס לכל אחד ואחד מחכמי הלב. דוגמה דומה שמציין ראב"ע היא בפסוק "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", שהכוונה היא לכל אחד ואחד מבניה (ראב"ע ציין את תחילת הפסוק אבל נראה שכוונתו להמשך).

פתרון ראשון לקושי

רבי אברהם סבע בפירושו "צרור המור" כותב שני פתרונות אחרים לקושי זה. נעיין תחילה בפתרון הראשון: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה. ראוי היה לומר 'אשר מלאתים רוח חכמה'. ויש אומרים שחוזר לאהרן, לפי שמשה אמר בענותנותו, כי אולי יאמרו חכמי ישראל וגדוליהם שאנשים אחרים יותר ראוים היו בישראל מאהרן, ואולי יאמרו כי משה מעצמו היה עושה זה, לזה אמר לו ה', אל תירא מזה, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ותאמר להם אשר מלאתיו לאהרן רוח חכמה, ואחר שיראו שהוא מלא חכמה יעשו את בגדי אהרן... ואינו נכון".

על פי פירוש זה, "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו" מתייחס לאהרן שמוזכר בפסוקים הקודמים. משה חשש שיהיו "חכמי ישראל וגדוליהם" שיפקפקו במינוי של אהרן כי יאמרו שיש ראוים ממנו או שיאמרו שמשה מינה אותו מעצמו. כמענה לחשש זה אמר לו ה' שיודיע לכל חכמי לב: אשר מלאתיו לאהרן רוח חכמה. בעקבות זאת הם יעשו את בגדי אהרן, כפי שכתוב בהמשך פסוק ג. לא ברור מקורו של פירוש זה ("ויש אומרים") אך הוא נכתב גם בפירושים מאוחרים ל"צרור המור" כמו השל"ה (המאות הט"ז-הי"ז) והעמק דבר (המאה הי"ט). בכל אופן "צרור המור" סבור שפירוש זה "אינו נכון".

פתרון שני לקושי

כעת נעיין בפתרון השני: "והנראה בזה, שה' יתברך צוה למשה שידבר דרך כלל עם חכמי ישראל, ובפרט עם בצלאל שהוא הראש, כאומרו (להלן לה, ל) "ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור". ולכן אמר בכאן כנגד בצלאל "אשר מלאתיו רוח חכמה", כמו שאמר בו (להלן לא, ג) "ואמלא אותו רוח אלהים וגו'". ובזה יתישב מה שאמר (להלן לא, ב) "ראה קראתי בשם בצלאל", והיכן קרא בשמו, עד שאמרו חז"ל (שמות רבה מ, ב) מששת ימי בראשית. אבל לפי דרכנו למדנו, שבכאן קרא בשמו, שאמר לו "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" דרך כלל, ובפרט תדבר עם בצלאל "אשר מלאתיו רוח חכמה"".

הפירוש שנראה ל"צרור המור" הוא ש"אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו" מתייחס לבצלאל. ה' צוה את משה לדבר באופן כללי עם כל חכמי לב, ובאופן פרטי עם בצלאל "שהוא הראש". ואתה תדבר עם כל חכמי לב ועם אשר מלאתיו רוח חכמה שהוא בצלאל.

בצלאל נזכר לראשונה בפרשה הבאה, פרשת כי תשא (לא, א-ג): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה... ".הביטוי "אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה" מתייחס למה שנאמר בנוגע לבצלאל "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה... ".

על פי פירוש זה מובן גם הביטוי "רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל" בפרשת כי תשא. לא ברור היכן קרא ה' בשם בצלאל קודם לכן. אמנם על פי פירושו של "צרור המור" כאן בפרשתנו קרא ה' בשמו של בצלאל בפנייה אליו באופן פרטי.