(לא) וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת: (לב) וְהָיָה פִי רֹאשׁוֹ בְּתוֹכוֹ שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה לּוֹ לֹא יִקָּרֵעַ: (לג) וְעָשִׂיתָ עַל שׁוּלָיו רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי עַל שׁוּלָיו סָבִיב וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם סָבִיב: (לד) פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב: (לה) וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת:
(פרק כח)
מה מטרת הפעמונים שעל שולי המעיל?
הרב יעקב צבי מקלנבורג בעל "הכתב והקבלה" משווה את מטרת הפעמונים למטרת הציצית שעל כנף הבגד. כך הוא כותב:
לדעתי, מצות הפעמונים הוא דומה למצות ציצת, שָׁם המצוה היא למזכרת על המצות על ידי חוש הראייה כדכתיב "וראיתם אותו וזכרתם" (במדבר טו, לט), וכאן המצוה היא להזכיר את המצות על ידי חוש השמיעה.
כשם שהציצית נועדה להזכיר את המצוות כך גם הפעמונים נועדו להזכיר את המצוות. הציצית מהווה תזכורת על ידי ראייתה, והפעמונים מהווים תזכורת על ידי שמיעתם.
מדוע צריך דווקא הכהן הגדול לתוספת תזכורת? ממשיך "הכתב והקבלה":
כי לגודל מעלת הכהן הגדול ולהתחייבו במצות רבות יתירות על שאר הכהנים ועל כל ישראל, לכן נתוסף לו מזכרת על ידי חוש השמיעה על המזכרת שעל ידי חוש הראייה.
לכהן הגדול יש מצוות יתרות על ישראל ועל שאר אחיו הכהנים, ולכן הוא זקוק לתוספת תזכורת. לתזכורת באמצעות חוש הראייה המשותפת לכולם נתוספה לכהן הגדול תזכורת באמצעות חוש השמיעה. "הכתב והקבלה" ממשיך ומתאר כיצד פועלת תזכורת נוספת זו:
כי על ידי שמיעתו קול הפעמונים שבמעיל יתעורר לתת דעתו ולבו לפני מי הוא מתלבש בבגדים אלו ומי הוא אשר צוה לו להתלבש בהם, ולתכלית מה הוא לבדו מצוין בבגדים כאלה, בזה יתפיס כל מחשבותיו ורעיונותיו לעבודת המלך העליון יתעלה, ולא בלבד בהיותו בקודש לעבודה, כי גם בצאתו מן הקודש אל ביתו ובקרב חוצות, יצלצלו הפעמונים בקול לאזניו להזכירהו כי הוא בחור האומה הישראלית, ומעלתו עליהם בחשיבות יתירה לאין שיעור, ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה', ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע.
צלצול קול הפעמונים יזכיר לכהן הגדול מי הוא ולפני מי הוא עומד. שמיעת קול צלצול הפעמונים תגרום לכהן הגדול שכל מחשבותיו יהיו לשם עבודת ה'. תזכורת זו היא תמידית, "בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ", בכניסה אל הקודש פנימה ובהליכתו אל ביתו, "ולא ישכח כי הוא עומד תמיד לפני ה', ואין לו להסיח דעת מן הקדושה אף רגע".
על פי הדברים האלה מבאר "הכתב והקבלה" בהמשך את הפועל "וְנִשְׁמַע" שבפסוק לה:
... ואין מלת "ונשמע" כאן על התפשטות הקול לאחרים, כמו "ונשמע פתגם המלך... בכל מלכותו" (אסתר א, כ), כי אם טעם "ונשמע" כמו נשבע שהוא מפעל מצד הפועל... כן "ונשמע", טעמו הוא בעצמו ישמע, ובא בנפעל כי על ידי הקול המצלצל באזניו הוא נפעל אל השמיעה... באזניו ישמע ובלבבו יבין (על פי ישעיהו ו, י) מה הקול הזה באזניו.
הכהן הגדול נשמע את הקול, כלומר הוא לא סתם שומע את הקול אלא נשמע אותו, "על ידי הקול המצלצל באזניו הוא נפעל אל השמיעה". המטרה היא לא להשמיע את קול הפעמונים לאחרים אלא להשמיע באזניו של הכהן הגדול כדי שהוא יושפע מן הקול שהוא שומע – "באזניו ישמע ובלבבו יבין מה הקול הזה באזניו".