פרשתנו פותחת בלשון ציווי- "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בעוד מידת האהבה נתגלתה בישראל בפרשה הקודמת, בתיאור התרומה מכל איש נדיב לב, עתה אנו מגלים בישראל את מידת היראה, המגיעה מהצו האלוקי.
יש האומרים לפני כל מצווה ותפילה, נוסח מיוחד הנקרא 'לשם ייחוד', והוא כעין הזמנה וכוונה לקיים את המצווה הבאה לקראתנו. בנוסח זה ישנה הצהרה שאנו מגיעים לקיום המצווה 'בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו' – 'ביראה ואהבה, ואהבה ויראה'.
הזהר הקדוש מסביר שלכל מצווה יש כביכול כנפיים, המרוממים את ערכה. כנף אחת היא אהבה השם שבאדם, וכנף שניה היא יראת השם שבאדם.
עלינו לברר מפני מה פעם אחת היראה קודמת לאהבה, ובפעם השנייה האהבה קודמת ליראה?
מסביר זאת אחד מגדולי המקובלים בכל הדורות, רבינו מאיר בן גבאי, אשר חי בדורו של מרן הבית יוסף.
על פי דבריו, ישנן שתי יראות שונות, ושתיהן חשובות וטובות.
הראשונה, היא יראה חיצונית, למשל מעונש. והשנייה היא יראה פנימית, בה האדם ירא שלא יפסיד בטעות איזה שהוא צד בקיום המצווה, משום שהאדם רוצה בכל מאודו שתשרה עליו השכינה בכל חלקי גופו ומעשיו.
כך הוא מתאר את היראה הפנימית-
"לא יפנה אל מדעתו כלל, ועוד משתדל בזריזות נמרץ לקיים המצות, והוא רודף אחריהם לקשט גופו ולהשלים איבריו בהם, כדי שלא ימצא שום אבר מאיבריו פנוי וחסר מן המצות והעבודה, כי הוא יודע כי השלם יחול וישרה על השלם, לא על הפגום והחסר. ולזה משתדל תמיד להשלים נפשו וגופו כדי שיעשה כיסא כבוד שישרה עליו השם השלם" (עבודת הקדש א כו).
בעל עבודת הקדש מקשה, מפני מה לפעמים אנו מוצאים בחז"ל אמירות המשבחות את אהבת השם יותר מיראת השם, ולפעמים אנו מוצאים להיפך, שבח ליראת השם העומדת ממעל לאהבת השם.
תשובתו קשורה לפרשתנו, ולהבחנה המדויקת בין שני סוגי היראה.
ראשית על האדם לירוא מהשם יראה חיצונית, מהעונש בעולם הזה ובעולם הבא. יראה חשובה זו היא במדריגה נמוכה ממידת האהבה.
לאחר שזכה האדם ביראה הנמוכה, והתעלה למידת אהבת השם, יוכל להתקדם למעלה הגבוה ביותר, והיא מידת היראה העליונה, אשר בה האדם משלים את כל המצוות והתורות, כך שגופו יתקדש בהשראת שכינה כמו אבותינו הקדושים-
" והנה האיש אשר כזה מרכבה שלימה אל הכבוד, ואז הכבוד מניח העליונים ובא ושורה עליו בתחתונים, וכענין שאמרו האבות הם הם המרכבה, לפי שהאבות חיו החיים האמתיים האלה אשר אנחנו בבאורם, ולזה נעשו מרכבה אל השם בעודם חיים. ומצינו שנקרא אברהם אבינו ע"ה 'ירא אלהים' אחר העקידה שהיה הנסיון העשירי, לפי שהיה מוכתר ביראה הפנימית הזאת אשר היא למעלה מן האהבה, ומצד האהבה שהיה אוהב נקרא אברהם אוהבי, ומצד היראה הפנימית הזאת נקרא ירא אלהים".
כעת נוכל להבין יותר מפני מה היחס למשכן, אשר ייעודו הוא השראת שכינה בישראל, בנוי מ 'תרומה' ומ 'תצוה', מאהבה ומיראה, מחיבה ומציווי אלוקי, בדחילו ורחימו, ורחימו ודחילו.
האהבה היא ממטה למעלה, האדם אוהב את השם, ותורם ככל יכולתו עבור המשכן. היראה היא מלמעלה למטה, מהציווי האלוקי כלפי האדם, בהיותה עיקר השראת השכינה העליונה על נפש האדם וגופו.
לאחר שישראל התכבדו במעלת האהבה בתרומה מצידם למשכן, הנם מתעלים עתה למעלת היראה והדבקות בכל פרטי הצו האלוקי המגיע ממעלה, אשר מביא להופעת אור השם בכל מעשי האומה, כמרכבה לשכינה. מדריגה זו מתייחדת בעיקר במנורה, אשר בה מתחולל חיבור דק בין הכנת הכהן את הנרות, להארה העליונה הבאה בעקבותיהם- " וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד".