התורה אומרת “זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצריים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע ולא ירא אלוקים. והיה בהניח ה’ אלוקיך לך מכל אויבך מסביב, בארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך נחלה לרשתה, תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים לא תשכח” (דברים כ”ה, י”ז-י”ט).
שאול המלך מקבל צווי לצאת למלחמה בעמלק. הציווי הוא:
“כה אמר ה’ צבאות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל, אשר שם לו בדרך בעלותו ממצריים. עתה לך והכית את עמלק והחרמתה את כל אשר לו ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור ” (שמואל א, ט”ו, ב-ג).
לאחר הקרב כועס ה’ על שאול ושולח אליו את שמואל ואומר לו, לשמואל: “ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך כי שב מאחרי ואת דבריי לא הקים”, כי לא קיים את הצו להחרים את כל אשר לעמלק, “ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר”.
שמואל יוצא לדרכו אל שאול ושאול המלך עצמו יוצא לקראת שמואל כדי לברכו לשלום, ולפני שזה האחרון, שמואל, החל בדברו אומר לו שאול: ” ברוך אתה לה’, הקימותי את דבר ה’ ” (שם י”ג).
כאן נשאלת השאלה, כיצד שאול, שהוא מלך ישראל, אומר לשמואל “הקימותי את דבר ה'”, כאשר הוא יודע כי העם לקח צאן ובקר מהשלל, ואגג מלך עמלק אומנם נישבה אבל לא הוצא להורג?
גם כאשר שמואל מוסר לשאול את הודעת ה’: “וישלחך ה’ בדרך ויאמר לך והחרמת את החטאים, את עמלק, ונלחמת בו עד כלותם אותם. ולמה לא שמעת בקול ה’ ותעט אל השלל ותעש הרע בעיני ה'” (שם י”ח, י”ט), מה משיב לו שאול? “ויאמר שאול אל שמואל, אשר שמעתי בקול ה’, ואלך בדרך אשר שלחני ה’ “ (שם כ’).
כיצד מצדיק את עצמו שאול בפני שמואל? מדוע חושב שאול כי הקים את דבר ה’, שמע בקול ה’, הלך בדרך אשר שלחו ה’?
בניגוד לשמואל, שהוא נביא, שאול הוא מלך, הוא איש צבא שיוצא למלחמה בראש חייליו, הוא המצביא העליון, ולכן עליו לפעול בתור שכזה. ניהול מלחמה יש לתכנן ולהשתמש בכל תכסיסי המלחמה. שאול למד מההיסטוריה הצבאית היהודית והעתיק אותה למלחמתו שלו בעמלק. בכיבוש הארץ על-ידי יהושע צווה גם הוא להחרים. ה’ אומר ליהושע : “ועשית לעי ולמלכה כאשר עשית ליריחו ולמלכה, רק שללה ובהמתה תבוזו לכם […]” (יהושע ח’ ב’). ומה נאמר ביריחו: “והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'” (שם ו’ י”ז). וכיצד פעל יהושע כאשר נכבשה עי על-ידי האורב (המערב) והועלתה באש? “ואת מלך העי תפסו חי ויקריבו אותו אל יהושע” (שם ח’ כ”ג). רק אחרי ככלות ישראל להרוג את כל יושבי העי, שורף יהושע את העיר ותולה את מלכה. במלחמתו של יהושע בחמשת מלכי האמורי (ירושלים, חברון, ירמות, לכיש ועגלון) נסו אלה למערה להיחבא. מה עושה יהושע? “ויאמר יהושע, גלו אבנים גדולות אל פי המערה, והפקידו עליה אנשים לשמרם. ואתם אל תעמדו, רדפו אחרי אויביכם וזינבתם אותם ” (שם י’ י”ח-י”ט). רק ככלות יהושע ובני ישראל להכותם מכה גדולה מאוד עד תומם, אומר יהושע : “פיתחו את פי המערה והוציאו אלי את חמשת המלכים האלה מן המערה” (שם כ”ד), ורק אז היכם והמיתם ויתלם על עצים.
שאול המלך, כמצביא, למד את דרכי המלחמה. הוא יודע כי כל זמן שמלך חי, גם אם הוא נשבה או נותק (במערה) מצבאו, אין ממליכים מלך תחתיו. התוצאה היא כי הלוחמים נשארים ללא מנהיג וכך קל יותר להביסם בקרב. לאחר תבוסת האויב אפשר להתפנות לצווי גם לגבי המלכים. כך גם עשה שאול עם אגג מלך עמלק, הוא אומר לשמואל: “[…] ואביא את אגג מלך עמלק” (שמואל א ט”ו, כ’), מלך עמלק נלקח בשבי, לא שחררתי אותו (ראה רד”ק האומר בעניין זה: “אם לא המיתיו עם האחרים לא שלחתיו לנפשו, הנה הביאותיו ויומת”).
זו דרכו של מלך בניהול מלחמה.
עתה נשארת פתוחה שאלת השלל.
כאשר אומר שאול לשמואל לראשונה: “הקימותי את דבר ה'”, שואל אותו שמואל: “ומה קול הצאן הזה באוזני, וקול הבקר אשר אנוכי שומע” (שם ט”ו, י”ד). מה משיב לו שאול? “מעמלקי הביאום, אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען זבוח לה’ אלוקיך, ואת היותר החרמנו “ (שם ט”ו). מתשובתו זו של שאול לשאלתו של שמואל אנו מניחים כי שאול פירש את “חרם” כחרם לה’, למען זבוח לה’ ולא כשלל. חיזוק לפירוש זה אנו רואים מהעובדה כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר, דהיינו הבהמות הטהורות אותן ניתן להקריב קורבן לה’. העם לא חמל על מיטב הגמל או על מיטב החמור (ניזכר בצווי המקורי: “והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור”). אם העם היה בוזז לעצמו הוא היה בוזז גם את מיטב הגמל והחמור.
לכן חוזר ואומר שאול לשמואל כי קיים את דבר ה’.
שמואל שוכנע כנראה מדבריו של שאול ומניח לנושא של קיום הציווי. מה שחורה לשמואל זה חוסר המנהיגות שהראה שאול כלפי העם. שאול רצה להחרים גם את הצאן והבקר כמו שהחרים את הגמל והחמור, אבל העם ביקש ממנו להחרימם לה’, ייתכן ואמרו לעצמם כי בכך לא יצטרכו להקריב קורבן תודה על ניצחונם מהצאן והבקר של עצמם. אנו רואים תוכחה זו בדבריו אל שאול: “ויאמר שמואל, הלוא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה” (שם ט”ו, י”ז), ושאול מודה: “ויאמר שאול אל שמואל, חטאתי כי עברתי את פי ה’ ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם” (שם כ”ד). אדם שאין לא כושר מנהיגות אינו יכול להיות מלך, לפיכך העונש הוא העברת המלוכה לרעך הטוב ממך.
פורים שמח!