בפרשת "תרומה" נאמר "ויקחו לי תרומה" (שמות כ"ה,2) "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה,8). בפרשת "תצוה" כתוב: "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלֹקים. וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים לשֹכני בתוכם. אני ה' אלוקיהם" (שמות כ"ט, 45-46). יש קשר דו – צדדי בין ה' ובני ישראל. בפרשת "תרומה" בני ישראל פעלו לשם עשיית משכן ל – ה' ובפרשת "תצוה" ה' אומר שישכון בתוך עם ישראל.
ה' הוציא את בני ישראל ממצרים. שחרור פיסי - גאולת הגוף מעבדות לחרות. אך מטרת הוצאת העם היתה גאולה רוחנית - גאולת הנפש. ה' רצה להושיע אותנו ולהפוך אותנו לעם קדושים עושי רצונו ומקיימי מצוותיו. יש קשר וחיבור בין בני ישראל ו - ה'. בני ישראל עובדים את ה' והוא שוכן בקרב העם: משגיח עליהם, דואג לרווחתם, מקשיב לתפילותיהם, שמח בלימוד התורה ובקיום המצוות על ידיהם.
מרגש ש - ה' רוצה בנו ובקרבתנו. ה' בחר בנו - בעם ישראל. זה ממש לא מובן מאליו, הרי יכול היה לא לבחור אותנו. עלינו להוקיר זאת ולשמוח בכך. לרצות לשַמֵר קשר זה בקביעות ולתמיד, ולפעול כנדרש מכל יהודי.
שאלה אישית: האם יש מישהו שרצונך להיות חבר שלו? רצונך להיות בקרבתו ולזכות בהיכרות אתו? מה אתה מוכן לעשות לשם כך? האם אתה מוכן להשקיע?
ה' כביכול מציע חברות לעם, רוצה להיות בקשר אִתם. ה' מתייחס לעם באהבה רבה, כאהבת הורים לילדיהם. "חביבים ישראל שנקראו בנים למקום (ל –ה' שנמצא בכל מקום). חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום" (פרקי אבות פרק ג' משנה י"ד). מדוע נאמר בחלקו הראשון של המשפט שישראל "חביבים" ובחלקו השני חביבים "חיבה יתירה"?
הרב צבי יהודה קוק זצ"ל הסביר שבני ישראל "חביבים" והחיבה הופכת ל"חיבה יתירה" כשהם מודעים למהותם שהם "בנים למקום". כשהם יודעים זאת - עולים סיכויי מימוש הפוטנציאל הגלום בהם. כאשר אדם מכיר את ערכו וגדולתו, יודע מי ומה הוא – הוא משתדל להתנהג כראוי לו.
בהר סיני "כפה ׁ(ה') עליהם הר כגיגית" (שבת דף פ"ח עמוד א') – למען בני ישראל ולטובתם. אם נחשוב בהיגיון הרי ממש מוזר שצריך לפעול כך. ה' חפץ בעם ישראל, אוהב אותנו – ואנו? האם אנו נענים ל"חיזוריו"? האם אנו חשים ש - ה' שוכן בתוכנו? האם אנו מוכנים לקבל על עצמנו לקיים את המצוות שנתן לנו?
האמונה הטבעית קיימת בכל אדם, אך לפעמים היא אֵינָה בפנימיות. צריך לאפשר לה לחדור ללבבות של ישראל ולהיות חלק אינטגרלי מכל יהודי.
רבי חנוך העניך הכהן לוין מאלכסנדר, האדמו"ר השני של חסידות גור, סיפר:
"הייתי בקוצק וכל כמה שהייתי יותר במחיצתו של הרבי והתבוננתי יותר בהליכותיו בקודש, כך גדלה דמותו והתעצמה גם יראתי אותו. זו כוונת הפסוק "ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלקים". כאשר יקויים "ושכנתי בתוך בני ישראל" שיהיו קרובים אליו, דוקא אז יכירו וידעו בכוח מלכותו עד "והייתי להם לאלׂקים".
אצל הקדוש ברוך הוא כל מה שמתקרבים היצורים אליו, נעשים מסוגלים יותר ויותר להשיג גדולתו וקדושתו יתברך. ה' הוא רוחני, נעלה ונשגב בעוד האדם גשמי וקטן לעומתו. ה' יצר את האדם וכל הברואים והוא רוצה לשכון בתוכנו ולהכניס את הקודש לחיינו. עלינו להיות שכנים לשכינה: ללמוד להכיר את ה' ככל יכולתנו. להתקרב אליו על ידי "אימוץ" תכונותיו: "מה הוא רחום – אף אתה רחום" ועל ידי קיום מצוותיו בשמחה.
ה' אוהב את עם ישראל: "אהבתי אתכם אמר ה'" (מלאכי א',2).
ביאר המלבי"ם, רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר, שאהבת ה' לעמו היא אהבה גמורה ללא שום תנאי לא רק בגלל שאהב את אבות האומה, אלא "אהבתי אתכם" – בעצמכם". מכאן כנראה לקחו חז"ל את לשון הברכה של קריאת שמע "אהבת עולם אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו".
כאמור, הקשר בין בני ישראל ו – ה' הוא הדדי ושני "הצדדים" זקוקים לו. ה' הוציא את העם ממצרים כדי לשכון בתוכם לתמיד. גם בני ישראל רוצים ב – ה' ומשתדלים למלא את ציווייָו.
יש ברית עולם בין ה' וישראל. אהבה גדולה ה' אוהב אותנו: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל־כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָֽסֶד" (ירמיהו ל"א,2). עלינו להחזיר לו באהבה על כך שהוא האלוקים שלנו ועל כל השפע והטוב שהוא נותן. אפשר לומר: הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו אוהבים אותך! ולקיים את הצו האלוקי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".