רבינו בחיי מבאר שני קשרים בין פרשת תזריע למעשה בראשית :(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: (ג) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: (פרק יב)
מובא במדרש (ויקרא רבה פרשת תזריע פרשה יד; והובאו הדברים גם ברש"י): "א"ר שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר בהמה חיה ועוף כך תורתו אחר בהמה חיה ועוף, הדא הוא דכתיב: 'זאת תורת הבהמה' ואח"כ 'אשה כי תזריע'".
בבריאת העולם נברא האדם ביום השישי לאחר שנבראו בהמה חיה ועוף, וכך גם התורה המתייחסת אל האדם היא לאחר תורת הבהמה החיה והעוף. בפרשת שמיני עסקה התורה בתורתם של אלו, ופרשתנו פותחת בתורת האדם שנולד.
איחור בזמן אין בו כדי להעיד על פחיתות, אלא אדרבה יש בו כדי להעיד על מעלה, כפי שמטעים ומדגים רבינו בחיי:
"כל דבר ודבר שנברא ביומו היה בעתו והיה הכל טוב, מן האור שהיה ראשון בנבראים העליונים עד אדם שהיה אחרון בנבראים השפלים, הכל נעשה בעתו הראוי לו, ולא היה אחרון לחסרון כי אם לגדולה ומעלה, שהרי הדברים האחרונים במעשה היו ראשונים במחשבה, ועל כן הדברים המעולים תמצאם אחרונים, כי האדם שהוא תכלית הכוונה בבריאת העולם להכיר בוראו ולעובדו היה אחרון לכל הנבראים ונבחר מכולן, וכן יום שבת היה אחרון לכל הימים ומקודש מכולן. וכן העולם הבא הוא אחרון לעולם הזה, כי העולם הזה קודם לו ואין האדם יכול לקנות חיי העולם הבא כי אם בכישרון המפעלים בעולם הזה. וכן ישראל היו אחרונים בבריאה והיו ראשונים במחשבה".
ראשוניות במחשבה היא שמעידה על מעלה, על תכלית, אך מימושה של המחשבה היא לאחר שלבי מעשה פחותים ממנה שמטרתם להגיע עדיה. "והמשל בזה: ראובן רוצה ללמוד תורה ואין לו בית המדרש, יצטרך שיבנה תחלה יסוד הבית ויגביה הבניין על היסוד ויפרוס גג התקרה על הבניין ואז ילמוד שם, והנה הלמוד באחרונה במעשה, והוא היה תחלה במחשבה... וכן מצינו בצמחים, שאם תקח גרגיר זרע ותזרענו הנה הוא משתרש בקרקע ומשלח שרשים לכאן ולכאן עד שנעשה ממנו אילן גדול שממנו יוצא הפרי שהוא גנוז ומתעלם בתוכו, וידוע כי הפרי שבא באחרונה הוא היה עיקר הכוונה בזריעת הגרגיר וגדול האילן והוא היה תחלת המחשבה" (לשון רבינו בחיי).
כך גם היה בבריאת העולם – "הבהמות והחיות והאילנות והצמחים קדמו ליצירת אדם והוא היה ראשון ואחרון, כעניין שכתוב: (תהלים קלט, ה) "אחור וקדם צרתני", כאלו אמר ראשון ואחרון צרתני, ראשון במעלה ואחרון בבריאה".
האדם יש בו צד של ראשון וצד של אחרון – הוא ראשון למחשבה אך אחרון למעשה. וכאמור סדר המעשה הוא גם הסדר שבה מופיעה תורתם של הברואים: תורת הבהמה החיה והעוף ולאחר מכן תורת האדם.
אכן רבינו בחיי מבאר דמיון נוסף בין מעשה בראשית לפרשתנו. במעשה בראשית תיכף לבריאת האדם מסר הקב"ה בידיו מצות עשה ("מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל") ומצות לא תעשה ("וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ"). כך גם בפרשתנו, הוזכרה לידת האדם – "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר", "ומיד הטיל עליו מצוה והיא המילה" – "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". ומטרה גדולה יש לסמיכות זאת בין היצירה לציווי, כפי שכותב רבינו בחיי:
"להודיע שאין עיקר לידתו של אדם בעולם הזה כי אם למצווה, וכעניין שכתוב: (איוב ה, ז) "כי אדם לעמל יולד", פירוש לעמל התורה והמצות, ולכך הטילה התורה יצירתו בתוך המצות והקיפתו בהן לפניו ולאחריו. לפניו אלו מצות המאכלים... לאחריו, זו מצות המילה".
סמיכות זו בין היצירה לציווי היא מפנים ומאחור, יצירת האדם מוקפת במצוות, מצות מאכלות אסורים לפניה, ומצות המילה לאחריה, ללמדנו "שאין עיקר לידתו של אדם בעולם הזה כי אם למצווה".