פרשת תולדות: בין WOW ל-WALLA: מהו סוד האהבה הנצחית של רבקה?

פעם, בקורס "עמידה מול קהל", שמעתי משפט יסודי מהמרצה: "כשאדם יוצא מהשיעור שלכם, עם מה הוא יוצא? מה הוא אומר? 'וואלה' או 'וואו'?" בעוד שרוב הקורס עסק בטכניקות דיבור חיצוניות - אינטונציה, תנועות ידיים - הנקודה הייתה ברורה: חפשו עומק, לא רק רושם.

הקושי הזה עומד במרכז פרשת תולדות, עם לידת התאומים: יעקב, יושב האוהלים התמים, ועשיו, איש השדה ההרפתקן. היינו מצפים לכן שכולם יתחברו ליעקב, איש המידות. אך התורה מפתיעה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו", בעוד "רִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". מהו השינוי הלשוני? אנו רואים שיצחק אוהב את עשו, אך אצלו ה'אהבה' כתובה בצורה שונה מה'אהבה' של רבה, כמו עבר מול הווה.

האהבה הנעלמת והאהבה התמידית

כותב החזקוני על ההבדל בין הפעלים: יצחק "וַיֶּאֱהַב" -משמע לא מצב תמידי, אלא רק באותו זמן שבו היה "צַיִד בְּפִיו". לעומת זאת, רבקה "אֹהֶבֶת" (בהווה מתמשך) - אהבה תדירה וקיימת. הרש"ר הירש מוסיף: "צַיִד בְּפִיו" -אפשר לפרש - סיפורי הציד היו בפיו. עשיו ידע לרתק את אביו בהרפתקאותיו. אבל זו הייתה אהבה זמנית וחיצונית. לעומת זאת, אהבת רבקה ליעקב באה מעצמה - הוא לא "צד" אותה, אלא אישיותו התמית רכשה את אהבתה.

סיפורי ההרפתקה ומסעות ההרג של עשו הם כצפייה בסדרה: כשנגמר הפרק, מחכים לפרק הבא, כי לא נשאר אצלך שום דבר פנימי. זוהי בדיוק אהבת ה-WOW. כאשר ה-WOW נעלם, נעלם הכול. זה מה שעשו מכר. אבל כשאדם מחפש WALLA -עומק ומשמעות - הדבר נשאר איתו תמיד, בהווה שלו, הטעם נשאר לאורך זמן, ממש כמו תלמיד שלמד בישיבה והיה מחובר ללימוד שלו, כשלאחר שנים הוא יזכר בישיבה הוא יגיד "אין כמו הלימוד שהיה בישיבה".

המכוער שמאחורי החכמה

הגמרא במסכת תענית מספרת על בת הקיסר ששאלה את רבי יהושע: "איך כל כך הרבה תורה מתקיימת בכלי מכוער כמוך?" רבי יהושע השיב: "אם הייתי מכוער יותר, הייתי חכם יותר." הראשונים מבארים: ככל שההתייחסות התמידית היא אל הפנים, ולא אל החוץ, אזי מחכימים יותר, וזה נשאר אצל האדם.

התעסקות יתרה בחיצוניות, במראה או ב"ציד" של המילים, היא מנת חלקו של עשיו. דבריו הם כמו "חול ואין מה לאכול", חסרי משמעות שאינה נשארת עם השומע. לעומת זאת, אדם פנימי, שמשקיע בתוכו, "חכמת אדם תאיר פניו". הפנימיות משפיעה גם על הצד שכנגד, והוא זה שייקלט ויאומץ באהבה תדירה.

החיפוש אחר ה'שם המפוצץ' וה'תמונות המרהיבות' הוא טבעו של האדם המודרני, שמשתוקק ל-WOW. אבל זה לא יוצר חיבור עמוק. התורה ניתנה בתחילה ב"רעש וצלצולים" (WOW), במעמד הרב סיני מלא תפאורה, אך נפלה ונשברה (הלוחות הראשונים). רק הלוחות השניים, שבהם נדרש משה לפסול אותן בעצמו -מעשה צנוע ולא גדול, משהו שהוא WALLA ולא WOW , נותרו לנצח. כדי לזכות באהבה אמיתית ותמידית, עלינו ללמוד מרבקה: לחפש את התמים, את הפנימי ואת ה-WALLA שאינו חולף.

הכותב הוא רב קהילה, מחנך ומשורר ישראלי