אני מודה: לקח לי זמן להעריך או אפילו לאהוב את יצחק.
לכאורה, אדם כל כך חסר אישיות, חלש ופאסיבי. אמא שלו מחליטה עם מי ישחק ועם מי לא. אבא שלו מעלה אותו לעולה, שם הוא שוכב, כפות על הסלע בלי מילה. עבד אברהם מביא לו אשה שהוא מוצא ליד באר רחוקה. האישה מארגנת איזה ילד הוא יברך. הבן הממשיך מתחפש ומרמה אותו.
אבל יש פסוק אחד שמרמז שעומד מולנו אדם בעל שיעור קומה:
וַיִּגְדַּ֖ל הָאִ֑ישׁ וַיֵּ֤לֶךְ הָלוֹךְ֙ וְגָדֵ֔ל עַ֥ד כִּֽי־גָדַ֖ל מְאֹֽד (בראשית כו,יג).
9 מילים, ובשליש מתוכן - השורש ג.ד.ל, הלוך וגדל, גדל מאד!
מספר הפסוק שלפניו:
וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ ה'.
הפתעה! יצחק לא רק רועה צאן, כמו אביו, בנו ואחרים אלא עובד אדמה, יזם, חקלאי ואפילו מצליח ביותר. המדרש אומר שהמילים "בארץ ההיא" ו"בשנה ההיא" מספרות שהיתה שנת בצורת והאדמה קשה, ועדיין, יצחק מוציא פי מאה ממה שהיה צפוי!
אז אולי הוא לא כזה חלשלוש?
אברהם נחשב לנציג של חסד. יצחק, כמו שרה, נחשב לנציג מידת הדין והגבורה. לאברהם אישיות יוזמת ופועלת בעולם. יצחק מבין את העולם אחרת, וטוב שכך. לו הבין יצחק את העולם כמו שהבין אותו אברהם, אולי היה מנתץ את האלוהים של אביו, כפי שעשה אברהם לתרח, ואנחנו לא היינו כאן היום.
אך יצחק יודע איך להיות ממשיך וזו אחת המשימות הקשות בחיים. הוא מחזיק חזק. העשייה שלו באה מאמונה, וכוח ושלוה פנימיים, והוא הגבר הראשון בתורה, אחרי דורות שרבו ופרו, עליו כתוב שהוא אוהב את האישה - האחת והיחידה - שלו.
אוקי, אתם אומרים, אבל, בכל זאת, מה עם הברכות לעשו ויעקב?
באותו אירוע לא פשוט בפרשה שלנו, אומר יצחק את הפסוק המפורסם: הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו (כז,כב). הנה, האם זו לא הוכחה חותכת? מה, הוא לא יודע מי הבנים שלו?
מרתק לראות את הרגשות הקשים שעולים בנו במפגש עם יצחק. כעס. בושה. ועוד. האם אין לנו כבוד למישהו שיש לו בעיות ראיה, או חולשה? או שמא, הוא מזכיר לנו חלקים בעצמנו שעוד לא עשינו איתם שולם? אניח לזה, ואציע קריאה שונה:
במקום למהר לתקן את יצחק ש"עושה לנו בושות", נוכל לשמוע אותו מנסה להגיד לנו משהו אחר. יצחק יודע שהדבר הנכון יקרה: שהוא חי בארץ הנכונה ולא עוזב אותה מעולם, שהוא נשוי לאשה הנכונה ולא מוסיף נשים ושפחות גם כשהחיים ביניהם אתגריים, ושהבן הנכון יקבל את הברכה הנכונה.
זה נכון, עיניו כהו מראות. יתכן שאפשר לרמות אותו, במילים חלקות, במנת ציד טרייה ועסיסית, אבל יתכן גם שיכולת הראיה שלו שונה ומתוך כך הוא גם אומר את דברו. הוא יודע, שמי שצריך לקבל את הברכה של אברהם (אחרי הכל, זו לא ברכה פרטית שלו), זה מישהו שעונה לתיאור "הקול - קול יעקב, והידיים - ידי עשו", ילד שיש לו תכונות פנימיות, רוחניות כמו של יעקב, וחיצוניות - גוף וחומר - כמו של עשו.
תגידו, אבל אין לו בן כזה?
אה, אבל עוד יהיה!
רגע, אבל יש לו רק שני בנים. זה או-או, אי אפשר גם וגם. אולי. אולי בעיניים שלנו אי אפשר. אבל יצחק - על פי שמו, לא חי בהווה, אלא בזמן עתיד. ויצחק - למרות עוורונו, רואה דברים שאנחנו עוד לא.
כי יום אחד, יעקב, הילד הטוב שמכין נזיד עדשים ועושה מה שאמא אומרת, יצא לדרכו, גם הוא יצליח כנגד כל הסיכויים, וגם ילחם במלאך, המלאך שהוא שרו של עשו כפי שמלמד אותנו המדרש, ויעקב יוכל לו. יעקב אז יקבל שם חדש - ישראל, השם של הישות שכלפי חוץ היא מחוספסת, לפעמים גסת רוח וחוצפנית, שצריכה ויכולה להתמודד עם עשו וכל צרות העולם הזה. ובפנים, הוא יהיה אותו"איש תם, יושב אוהלים", לומד תורה, אוהב חסד ועושה טוב. איך יתכן ששני אלו ידורו בכפיפה אחת בתוך אותו האדם? כן.
זו ההמשכיות הנדרשת מבנו של יצחק. ומאיתנו. ואדם גדול, ההולך וגדל, עד כי גדל מאד, כמו יצחק, הוא זה שדוקא מתוך עוורונו וזקנתו, רואה את זה ומכוון לכך. הוא האיש שהפלישתים, בני הארץ בעת ההיא, מקנאים בו, ואין סיכוי שהם מקנאים באיש חלש וחסר יכולת, אלא דווקא בו, שבעשיה השקטה שלו, באהבה שלו, באמונה ובבטחון, הוא מצליח בדרכיו. יצחק נולד בנס, הנס הראשון בתורה, ומתוכו, הוא מספר לנו עם ישראל, תפקידו, מעמדו, והקיום הניסי שלו לאורך כל ההסטוריה.
הכותבת מלמדת תורה ותלמוד במקומות שונים, מורת דרך בשבילי הארץ, מלווה רוחנית וכותבת.