פרשת חיי שרה עוסקת בהמשכיות מול אובדן. בעל הטורים טובע את הביטוי המיוחד "עד שלא כבתה שמשה של זו, עלתה שמשה של זו". עם פטירת שרה, כבר נולדה רבקה -הרפואה מגיעה עוד בטרם המכה.
רעיון זה הוא יסוד באמונה: "אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו", כדברי הגמרא בקידושין, שרואה בפטירתם של גדולי ישראל לידתם של ממשיכיהם. "וזרח השמש ובא השמש"- למשל שעד שלא כבתה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי.
הרהור שמשנה גורל
הרש"ר הירש ורש"י מתארים שאברהם חווה הרהורים קשים לאחר מעשה העקידה. הוא תהה: "אם בני, יצחק, היה נשחט -האם הייתי נשאר ללא תולדות? "היה לי להשיאו אישה מבנות ענר אשכול וממרא" בתגובה, הקב"ה ממהר לבשר לו על לידת רבקה: "הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ".
התיזמון מטלטל: אחרי האמונה הגדולה שהפגין אברהם בעקידה, הרגע שבו נאמר לו "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", הוא הרגע שבו אשתו לעתיד של יצחק נולדת במקום אחר. אולם, בתוך הניצחון הזה, ישנו גם שבר.
לפי המדרש, שרה מתה בעקבות אירועי העקידה. היא שמעה על העלאתו של יצחק לעולה, התקשתה לשאת את הבשורה, ומיד כשהודיעו לה על ביטול העקידה -לא יכלה לשאת את הקוטביות של ההודעות הללו ונפחה נשמתה. אברהם חוזר מהעקידה, והדבר הראשון שהוא פוגש הוא את האובדן הגדול מכולם.
האמונה מול המציאות
אברהם הולך לקבור את שרה במערת המכפלה, המקום שבו נקברו אדם וחווה, ועתידים להיקבר שאר מייסדי האומה. נשאלת השאלה: מדוע התורה מאריכה במשא ומתן המייגע בין אברהם ועפרון החיתי?
הרי אנחנו, הקוראים, יודעים שהקב"ה הבטיח את הארץ לאברהם. גם אם אברהם לא היה משלם, היינו רגועים בידיעה ש"בִּרְצוֹנוֹ נְטָלָהּ וּבִרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ" (רש"י בתחילת התורה). אברהם אף כבר קנה 'חזקה' על הקרקע ב"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ" כמסופר בפרשת "לך לך".
מדוע אם כן, ההתעקשות על "כסף עובר לסוחר"?
הרד"צ הופמן מבאר זאת נפלא: הסיפור כולו נועד לשקף את גודל אמונתם של האבות ובטחונם בה', אף על פי שבחייהם היוותה המציאות ניגוד גמור להבטחה זו. אברהם, בעל הארץ העתידית, זה ששחרר אותה במלחמת גבורה, אינו יכול לקרוא אפילו לשטח קטן ומוגבל שלו כדי לקבור את אשתו. הוא נאלץ לרכוש אותו בדמים מרובים.
הניגוד כבסיס האמונה
אין כמו הסיטואציה שנמצא בה אברהם, כדי להתייאש מההבטחה האלוקית על הקרקע. הרי מדובר בסך הכול בכמה מטרים שהוא מתקשה לקבל, אז מה יהיה בהמשך?
אברהם ידע היטב שאין לו צורך לשלם; הרד"צ הופמן מדגיש כי השטח היה שלו בזכות הבטחה. אולם, ההתעקשות על המשא ומתן ועל התשלום במזומן מול עפרון השקרן היא אקט ציבורי ואישי של אמונה ללא פשרות. אברהם בעצם אומר: אני רואה את המציאות הניגודית (אין לי אפילו אחיזה בקרקע), אך אני ממשיך לראות בה' את מי שהביאני עד הלום. ההכרה הזו, והנכונות לשלם מחיר ענק על אחיזה קטנה,
מראה לנו פעם נוספת את אברהם במלוא אמונתו- אמונה שאינה נשברת מול סתירות המציאות, אלא רק מתחזקת בהן. היכולת של אברהם לחיות בתוך הניגוד הזה, בין הבטחה גלובלית למחסור מקומי , היא ההוכחה הניצחת לאמונה בייעודו ובייעוד עמו.
הכותב הוא רב קהילה ברחובות, מחנך ומשורר