סגור

פרשת שמיני: על הטוב

במשכן היו חוקים, בין השאר איזו אש להקריב. בני אהרון הקריבו אש אחרת, זרה. מבחינה מוסרית, הבעיה היתה שינוי החוק. לא מפאת היותם שתויי יין, אלא מפאת השינוי. למה זאת בעיה?

ד"ר משה מאיר
כב בניסן התשפ
,
16 באפריל, 2020 16:23
 אילוסטרציה

אילוסטרציהצילום: shutterstock

חטא בני אהרון, מתעתע בתודעה. הכתובים עצמם עמומים, נעים בין שיפוט חיובי לשלילי. העונש מעיד כי חטאו, וכן הדיבר המגדיר את אשר עשו כהקרבת אש זרה אשר לא נצטווו להקריבה. מהצד השני, התואר 'בקרובי' והתיאור 'אקדש', מורים על שיפוט חיובי. החל מפרשנות החכמים ועד הפרשנים המאוחרים, נעשו ניסיונות מניסיונות שונים להבין מה היה החטא? רבי ישמעאל מסיק מהאיסור שבא לאחר מכן לשתות יין לפני העבודה במשכן, שהחטא היה שהם נכנסו שתויי יין. מדרש אחר מורה - החטא היה שנכנסו לפני ולפנים, למקום שרק לכהן הגדול מותר להיכנס. או - שהקריבו קרבן שלא נצטווו לה, או - שהביאו אש מבית הכיריים, זילות בקודש... 
אני רוצה לגעת בפרשה מכיוון אחר. הצו. רבים מאנשי המסורת והתיאולוגים, העמידו את הצו של התורה בדומה לחוק הטבע. מוחלט, חד משמעי, שתולדתו ענישה כשם שמי שצועד קדימה מראש מגדל גבוה יפול ויישבר עצמותיו. אני רוצה להעמיד את הצו, קרוב לצו המוסרי. הרמב"ם בפרק השני של 'מורה נבוכים', מבחין בין חוקי התבונה המבוססים על ההבחנה בין אמת לשקר, ובין חוקי המוסר - והצו - שהם מן המפורסמות. 'מפורסמות' במילון שלו משמע - יחסיים. זה טיבו של החוק המוסרי, האחד חושב שהכאת ילדים היא מעשה רע, השני חושב שהיא מעשה טוב שכן 'חושך שבטו שונא בנו'. הרמב"ם חשב שהצו של התורה מכריע, אך לא מבטל את חוסר הוודאות הגלום בו. כשהוא דן בקרבן מסוים בו מקריבים שבעה כבשים ולא שמונה, ושואל - מדוע שבעה ולא שמונה? הוא עונה - אם היו מקריבים שמונה היית שואל למה לא שבעה? זאת עמדה ייחודית. אחרים - למשל אנשי הסוד - יסבירו מדוע דווקא שבעה. נלך בדרכו של הרמב"ם. החוק המוסרי והצו אין להם צידוק - למה כך ולא אחרת? יש בהם בחירה של הבוחר או של המחוקק. ככה. כי אין ברירה, חייבים להחליט. 
אייריס מרדוק, שייכת לקבוצת ההוגים החושבים שהמוסר הוא הרכיב המכונן את התודעה כולה. מדוע? מפני שכל הכרה, ארוגה בהטיות האישיות של המכיר. בכדי להגיע להכרה טהורה, צריך לפרום את ההטיות, לבטל את האנוכיות המתבוננת. זה, המעשה המוסרי. לדעת לחשוב על אשר מעבר לי, לשים את העצמי בסוגריים. 
ניקח את שתי התובנות האלה - של הרמב"ם ושל אייריס מרדוק - ונתבונן איתן בסיפור בני אהרון. במשכן היו חוקים, בין השאר איזו אש להקריב. בני אהרון הקריבו אש אחרת, זרה. מבחינה מוסרית, הבעיה היתה שינוי החוק. לא מפאת היותם שתויי יין, אלא מפאת השינוי. למה זאת בעיה? הרי הם עשו זאת ממניעים טהורים? הרי הם היו אנשים 'קרובים'? הסיבה היא שהחוק הוא רופף. אין צידוק אמיתי למה אש כזאת ולא אחרת. כוחו של החוק הוא בהכרעה, ככה. ברגע שמרופפים את מוחלטותו, הכל חוזר לכאוס. 
לסבא שלי היו כל מיני כללי התנהגות: אסור לקרוא בשכיבה, אסור לגעת בעין, באף, ועוד כהנה וכהנה. פעם אחת עשיתי משהו שלא עלה בקנה אחד עם אחד הכללים. סבא גער בי. כעסתי. אמרתי לו:
'סבא! מה יש?! מה יש?!'
סבא התכנס לתוך עצמו ואמר לי:
'אסור לומר 'מה יש?' על שום דבר, כי אפשר לומר 'מה יש?' על כל דבר...'
כשנסעתי עם תלמידי לפולין, הגענו לעיר של סבא שלי, ראדום. סיפרתי להם שם את הסיפור. כשחזרנו הם התחילו להוציא עיתון כיתה הומוריסטי.  שם העיתון היה - 'מה יש?!'
הבעיה עם האש הזרה היתה בדיוק הבעיה עליה מצביעה מרדוק: ברגע שאדם מביא את האש שלו, היא סבוכה בהטיות האישיות וזה הפך המוסר והצו. המעבר לאש הזרה של העצמי, מחזיר אותנו להיות כמו החיות, שהרי - בסופו של דבר - האדם הוא חיה מדברת. החייתי הוא עצמי, אבל הוא יכול להתדרדר לפוגעני. כך כותב המשורר צ'סלב מילוש:

רצחנות זו של עכבישים, מוזרויות אלה של זבובים
ושעשועי חיידקים וירקות כמו פציעה
לא מבדרים אותי, להפך, כמו אסתמה, חונקים.
הטבע, מבחינה פוליטית, חשוד אתה.

אושוויץ של נמלים! דכאו של חרגולי השדה!
לשווא תכסה על פשעים בפאה נכרית של ירקות.
עת דגלנו האנושי את כדור הארץ יכסה, 
דבר לא יהיה טבע - הכל יהיה אומנות.
את השיר הזה כתב מילוש ב1944, בפולין. האדם יכול להתנשא אל מעבר לחיה, בעזרת המוסר. המוסר איננו רק התוכן של הצו - 'השנוא עליך אל תעשה לחברך' - הוא גם הצורה שלו, ההכרעה של כך ולא אחרת השוללת את הזכות והחובה של האדם להוסיף את דעתו שלו. 
בימי הקורונה האלה, נקבעו חוקים חדשים. החוקים מבטלים זכויות יסוד של האדם, חופש התנועה, חופש העיסוק. זאת התמודדות מוסרית, עם החולי, עם המוות. החוקים אינם מוחלטים, על כל אחד מהם אפשר לחשוב בהיפוך. אבל ההתנהגות של החברה המוסרית, היא הציות לחוק [עד לגבול החוק הבלתי חוקי בעליל]. בלי זה, הכאוס יגבר עלינו. כך היא ההתמודדות האנושית, המוסרית. 
 

16.04.2020

1. הנרטיב של הפשט הפשוט (משה אהרון )

נדב ואביהוא הרסו את ההרמוניה החד פעמית של : גילוי שכינה על כל עם ישראל ושמחת עולם על ראשם

בס"ד.
מתי אתה יודע שמשרתי הקודש בכלל משרתים את עצמם ולא את הקודש.
כשהם מתעקשים להמשיך בפולחן שמעמיד אותה בראש הדרמה כשלמעשה זה מכבר. מעשה הפולחן מיצה עצמו ועמך ישראל הגיע אל היעד שהפולחן היה אמור להביאו.
והנה בטרם אלה ייכנסו לתמונה בגחמתם האישית כל תהליך הפולחן מיצה עצמו והביא לגילוי שכינה נדיר . התגלות ה' לכלל ישראל. - דבר חסר תקדים ככזה .
קודם לכן ברכו משה ואהרון את העם ואחר כך נאמר :
"וירא כבוד ה' אל כל העם"
עד כי השיגו שמחת עולם שנאמר :
"וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם .[וירונו מיצוי אופטימלי של כהונת אהרון]
ובשלב הזה של שיא השיאים במקום לאפשר את חווית הרגע ולהירתם למיצויו.
נכנסו אלה לתמונה ולפוקוס בפולחן גחמתי אישי שלא רק לא הוסיף אלא קילקל - קילקול נורא..
וכך במקום לאחוז בזה הפשט ולהסיק ממנו מסקנות ראויית הפכו את אלה לצדיקים וניסו לחפש מעלות במעשיהם.
הטעות נובעת מפרשנות שגוייה של הביטוי :
"בקרוביי אקדש"
אין הכוונה להגדיר את המעוולים כקרובים לה' .
אלא להיפך,להסביר מדוע מידת הדין חרכה אותם.
שכך אמר הקב"ה
מי המתיימר להתקרב אלי להיקרא קרוב אלי שיידע כי עליו לבוא נקיא וטהור ונטול אינטרסיים זרים .
אחרת קדושתו תבחן במידת הדין ומי שלא יהא ראויי יחרך במידת הדין.
שהרי התיימר הוא כזר להקריב אש וגם אישו הופכת זרה

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רופאים במחלקת קורונה. ארכיון צילום: David Cohen/Flash90

האם צריך לברך הגומל על החלמה מקורונה?

קרא עוד