לכאורה, לא ברורה סיבת סמיכותן של פרשיית מות בני אהרון לפרשיית הציווי על המאכלות האסורות והקרבנות. סיפור מותם של נדב ואביהו הוא סיפור על גישה פסולה של הכהן אל הקודש, בעוד פרשיית המאכלות האסורות היא ציווי לכלל ישראל, הנוגע למאכלים שאנו אוכלים יום-יום, וכן צו הקרבנות שהם גזירת הכתוב.
נראה לבאר שישנו קשר בין המצוות השמעיות כגון כשרות וקרבן, ובין פרשיית מות נדב ואביהו והפנמת המשמעות של חטאם. לאור העובדה שבני אהרון היו צדיקים גדולים, שהרי הכתוב מעיד עליהם 'בקרובי אקדש', קשה להבין מדוע חרה כל כך אפו של ד' בהם רק משום שעשו לפנים משורת הדין.
כידוע, נתנו רבותינו כמה וכמה טעמים לחטאם, בנוסף לטעם המפורש בכתוב על אשר הביאו אש 'אשר לא ציוה אותם': "תני בשם ר' אליעזר: לא מתו נדב ואביהו אלא שהורו בפני משה רבן". וטעם נוסף: "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן וכל ישראל אחריהן אמר לו נדב לאביהוא אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור"
כן ישנה דעה שמתו משום ש"שתויי יין נכנסו".
יש לציין בהמשך לדברי חז"ל, שאנו עוסקים בשני גדולי עולם, הנקראים 'קרובים' למקום ברוך הוא, ועל פי הסוד יתכן והיו במעלה גדולה משל משה ואהרון. על כן, כל דברינו להלן אינם אמורים כלל על דמויות עליונות אלו עצמם, בהם אין לנו נגיעה, אלא רק על עצמנו, דהיינו על מה שאנו יכולים להבין לחיינו מהצורה שבה התורה תיארה אותם ואת חטאם.
כאמור, חז"ל מצביעים על חטאים שונים, אך נראה כי הם נובעים כולם משורש אחד המשותף לכל הטעמים.
לענ"ד, השורש המאחד את כל החטאים שמנו חז"ל הוא החוסר בהכנת תשתית האישיות בצורה נפשית שלימה, אשר רק על גבה ניתן לבנות את הקומה הגבוה יותר של הציות לדבר ד' הרוחני, בהקרבת קרבנות או בכשרות המאכלים, ואף את בניין הגוף.
מחשבות כגון 'מתי ימותו זקנים אלו', הן אפיון לקפיצה בוסרית אל תוך עולם הקודש. המחשבה של רבנים צעירים –חכמים ככל שיהיו מצד עצמם- שהם היחידים המבינים את דרך השם הראויה לדור הנוכחי, ושהזקנים נס לחם, ואינם ראויים להנהיג בשל גילם המופלג, אלו מחשבות ואמירות של בוסר ומדידת התורה בכלים חיצוניים ולא מהותיים.
כך גם עניין שתיית היין, המכניסה את האדם לחוויה רוחנית אשר אינה נובעת מהעולם שהוא עצמו בנה בעמל אלא מחוויה של קפיצה הרת נצורות לעולם מבהיק, קפיצה נטולת הכנה ראויה לחוויה הרוחנית, בחינת 'הציץ ונפגע', לעומת כניסה שלימה- 'נכנס בשלום ויצא בשלום'.
מסתבר, שללא ביסוס אישיות האדם בצורה בריאה מבחינת הנפש, אין מקום לכניסה לעולם הקודש מבחינת הרוח, ואף יותר מכך, הנכנס ללא אשיות בריאה לעולם זה, סופו להשחית את הקודש.
מהתיאור על נדב ואביהו הקדושים והטהורים, נוכל ללמוד מעט על הסכנה האורבת גם ובעיקר כיום, לכל הניגש ללימוד התורה ולקרבה אל דבר ד' (לא חלילה מנדב ואביהו עצמם אנו למדים, כי אם רק מתיאור הדברים שבידי חז"ל לחנך אותנו).
בתחילת הלימוד בישיבה קורה לא אחת שהתלמיד מעדיף לצמצם את העיסוק בעקרונות החיים הבסיסיים שלו, כדוגמת היחס לחבר, קימה בזמן מוגדר בבקרים, פיתוח מידת הסבלנות כלפי מי שחושב אחרת, אחריות אישית להחלטותיו ועוד ערכי יסוד אשר עליהם בנויה הנפש.
ישנה נטייה לברוח לעיסוק ברמת ה'רוח' לפני הבשלות ברמת ה'נפש', לעסוק בפיתוח התפיסה האינטלקטואלית הרוחנית, וכן בפיתוח הצדיקות המשולהבת הקדושה, עוד לפני שנתבססה באדם הקומה הנפשית אשר אמנם יותר 'משעממת' את האינטלקט מחד אך יותר קריטית להתפתחות הרוחנית מאידך.
לרוב, מאופיין המצב הזה גם בגאווה צעירה השואפת לדעת הכל יותר טוב אף מהשלמים באמת בנפשם ורוחם: 'אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור'.
התורה מחנכת לפיתוח מקביל של כלל חלקי האשיות, כך שיתקבל אדם בעל שיעור קומה רוחני בריא בנפשו וברוחו.
נראה כי דמויות צדיקות אך בוסריות עלולות להישנות בבית המדרש, בדמות למדנים צעירים בעלי 'ראש' של אדם בן שבעים (עובדה מבורכת כשלעצמה), אך בעלי 'נפש' קטנה ובוסרית אשר לא יכולה להכיל את הגודל הרוחני ולהעמידו איתן על הבסיס הנפשי. אמנם, לא כך ד' ברא את עולמו, לא כך ציווה בתורתו.
התורה תלתה את קיום המצוות היום יומיות, בהכנה הראויה לגישה אל הקודש, בבריאות הנפשית, הכוללת את המידות הבסיסיות העומדות בשורש האדם, אשר על גביהן נבנה עולמו הרוחני ואף זה הגופני.
יתכן וזהו אחד המסרים הטמונים בהצמדת התורה את סיפור שריפת בני אהרון הצדיקים לציווי ד' בענייני היום-יום כגון כשרות המאכלים, וקדושת הרוח של הקרבנות. הוי אומר- השראת שכינה תלויה בבריאות הנפשית ובגדלות הנפשית, לא פחות מזו הרוחנית והגופנית.
כהורים וכמחנכים נפנים את הפרשה המורה לנו לרומם את הנפש לצד הרוח, ולפתח אצל ילדינו ותלמידינו את קומת הבריאות הנפשית, בעיקר תוך כדי צאתם לעיסוק העליון בבית המקדש וקל וחומר בבית המדרש.