(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: (ב) דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: (ג) כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: (פרק יא)
במחציתה השנייה של פרשתנו, פרשת שמיני, דנה התורה במאכלות אסורים. האם יש קשר בין היום השמיני למילואים שבמחציתה הראשונה של הפרשה לבין מאכלות אסורים שבמחציתה השניה?
ר"ע ספורנו אכן רואה קשר בין הדברים, כך הוא כותב:
"הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראוים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאמרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבא אליך וברכתיך" (שמות כ, כא) כמו שיהיה הענין לעתיד לבא, כאמרו "ונתתי משכני בתוככם, ולא תגעל נפשי אתכם" (להלן כו, יא) מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאמרו "כי לא אעלה בקרבך" (שמות לג, יב-טז), והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה' אל כל העם" (לעיל ט, כג) ואל ירידת אש מן השמים (שם כד), ובכן ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה. ואסר את המאכלים המטמאים את הנפש במדות ובמושכלות, כאמרו "ונטמתם בם" (להלן פסוק מג) וכאמרו "אל תשקצו את נפשותיכם" (שם) וכאמרו "ולא תטמאו את נפשותיכם בכל השרץ כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, והתקדשתם והייתם קדושים" (פסוקים מד-מה) פירוש נצחיים, מתדמים לבורא יתברך, כאמרו "כי קדוש אני" (שם). ואסר הנדה והזבה והיולדת, לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה, כאמרו "והזרתם את בני ישראל מטומאתם, ולא ימותו בטומאתם, בטמאם את משכני" (להלן טו, לא)".
מטרתו של מעמד הר סיני היתה שישראל יהיו "גוי קדוש" (שמות יט, ו) כלומר קיים לעד, נצחי (ראה דברי ר"ע ספורנו שם). הם זכו בעדי רוחני שבזכותו הם היו ראויים להשראת שכינה באופן ישיר ללא צורך במתווכים. אבל בעקבות חטא העגל הפסידו ישראל את עֶדְיָם (ראה שמות לג, ה-ו ור"ע ספורנו שם), והקב"ה כבר לא חפץ עוד להשרות שכינתו בישראל כלל.
בזכות תפילתו של משה רבינו, הרועה הנאמן, זכו ישראל בתיקון מסוים, השראת שכינה בעזרת תיווך של המשכן וכל עבודתו. יש לשים לב שעל פי תפיסה זו המשכן מבטא ירידה רוחנית בהשראת השכינה המיועדת.
ואכן ביום השמיני למילואים שרתה השכינה במשכן כמתואר במחציתה הראשונה של פרשתנו: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֶל כָּל הָעָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם".
אבל התיקון לא הושלם. בני ישראל עצמם לא זכו לשוב לייעוד של "גוי קדוש". השגת ייעוד זה היא, לדעת ר"ע ספורנו, מטרתם של איסורי המאכלות ושל איסורי נדה זבה ויולדת שבפרשות הבאות. הקב"ה "ראה לתקן מזגם שיהיה מוכן לאור באור החיים הנצחיים, וזה בתיקון המזונות והתולדה". תיקון המזונות והתולדה ישיב לישראל את הקדושה שאבדה להם, את "אור החיים הנצחיים".
ואכן בסיומה של פרשתנו קושרת התורה את איסורי המאכלות לקדושה: "אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". ובדומה לכך בסוף פרשת מצורע מצווה התורה: "וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם". מטרתן של איסורי נדה זבה ויולדת היא "לקדש את הזרע ולטהרו מכל טומאה".
פרשת שמיני כולה עוסקת אפוא בתיקון חטא העגל, והיא נושאת בשורה גדולה לעם ישראל: יש תיקון, יש השראת שכינה, יש קדושה. עיקרה של מחציתה הראשונה הוא השראת השכינה באמצעות המשכן ועבודתו, ועיקרה של מחציתה השניה הוא בהשבת הקדושה לעם ישראל.