פרשת שמיני - על התלהבות וחיפזון בעבודת ה'

האם אנו עובדים את הקב"ה, או שמא חלילה את עצמנו? הרב ירחם שמשוביץ על חטא נדב ואביהוא ופרשת שמיני

הרב ירֹחם שמשוביץ 16/04/20 10:40 כב בניסן התשפ

פרשת שמיני - על התלהבות וחיפזון בעבודת ה'
המשכן, צילום: shutterstock

פרשתנו מתחילה ביום השמיני לחנוכת המשכן, דהיינו מתרחשת בעצם במקביל למסופר לנו בסוף ספר שמות, ביום השמיני לאחר שבעת ימי המילואים. זהו בעצם יום חנוכת המזבח, הוא היום בו מתרחש החילוף בין משה רבינו ששימש ככהן גדול במשך שבעת ימי המילואים, לאהרן ובניו, כך שמעתה יהיו אהרן וזרעו עוסקים בעבודת הקרבנות והזר הקרב יומת. אפילו משה רבינו, ששימש כבר ככהן גדול, מיום זה ואילך אסור לו להקריב. וכשנאמר הזר הקרב יומת, אין הכוונה רק זר שאינו כהן, אלא אפילו כהן הדיוט שמקריב כשאין זה תפקידו.

דבר מעין זה מסופר לנו כבר בפרשתנו, בפרשת מות בני אהרן, נדב ואביהוא.

אך לפני הכל עלינו לזכור, שמעשיהם של בני אהרן לא היה כמין עבודה זרה, אלא להפך, נבע ממעין של קדושה ומתוך התלהבות יתר בעבודת ד', נהגו בחיפזון ועשו את מה שעשו.

דבר זה יכול ללמדנו דבר חשוב, הן בהנהגותינו היומיומיות וכן בעבודתנו אנו את הקב"ה. "החיפזון מהשטן", כלומר גם בעבודת ד' ותוך כדי ביצועה, מחפש השטן דרכים להכשילנו. וכך יכולים אנו לעשות דברים אסורים תוך כדי עבודת ד' ובשבילה ובכך פוגעים אנו בעצם העבודה, מתוך התלהבות יתירה וחיפזון לקיים את הדברים במהירות, ללא שיקול מספיק.

אמנם גם מידת הזריזות הינה אחת מהמידות הטובות שצריך האדם להקנות לעצמו, אך בל לנו לשכח שלפני מידת הזריזות מופיעה מידת הזהירות (מסילת ישרים). ולא בכדי, אדם צריך להיזהר מאד במעשיו, גם ואולי יותר, לשם שמים ורק מתוך הזהירות יוכל להזדרז ולעשות עבודתו נאמנה. זריזות אך לא חיפזון ובהלה.

מעשיהם של בני אהרן, לזרז את האש על המזבח, כלומר שקודם כל שמו אש על המזבח ורק אח"כ שמו עליה קטורת, כאשר צוו לעשות את ההיפך. ולא זו בלבד, אלא שהדליקו את האש בעצמם ולא חיכו לאש שתרד מהשמים וממנה לקחת, לשים על הקטורת כאשר צוו, נבע מכך שחשבו שכך בעצם יגיעו למטרת המצווה מהר יותר, לא ח"ו כדי להיפטר מהמצווה, אלא להיפך מתוך חיפזון לקיים את המצווה, מתוך כוונה טהורה, אך אל לנו להתערב ולהפריע בכוונתו העליונה של הקב"ה.

ובקצרה, נראה שזה המקום להעיר הערה חשובה בקשר לעניין. הרי אנו למדים בכמה מקומות שעיקר עבודת האדם צריכה להיות ההתעוררות מלמטה, היוזמה האישית. החופש המוסרי של האדם צריך להביא אותו לבחור באחריות אישית במעשיו ובתקוה שהקב"ה יאשר בדיעבד שזה מה שהיה לעשות. זהו ההבדל הגדול בין נח שהיה מסוגל רק ללכת את האלקים (ולא עם בני דורו) ואברהם שתפקידו היה ללכת לפניו, מבלי שמשהו יראה לו את הדרך.

וכן בני אהרן חשבו שאין להמתין לאש מן השמים ולמערכת הפוכה מבחינת הארציות, אלא שהאש צריכה לבא מלמטה והקטורת מאליה; וזו האמת מבחינת כל ימי עולם, אבל לא ביום החונך את העבודה. כאן להיפך היה עליהם להמתין לניצוץ הראשוני שהוא - כמו נשמת אדם - בא מלמעלה. הכיוון הכללי, הבעת רצון ד' מקשר לייעודו של האדם, בחינת תורה שבכתב, בחינת לוחות ראשונים היינו קודם לכל יוזמה ולכל התעוררות מלמטה. הטעות יכולה להיות כפולה: תמיד להמתין שהקב"ה יראה את הדרך בעמוד ענן ובעמוד אש ואז אין נחשון בן עמינדב המתנדב בעבור עמו, יכול לקפוץ לים ולבקעהו. ומצד שני תמיד לקפוץ קדימה מבלי שבפנימיות המחשבה יהיה הניצוץ הראשוני הראשיתי הבא כחלק אלוה ממעל להאיר את החושך - בחינת הטוב שבעץ הדעת המקשר אותו לעץ החיים שהוא שורשו.

יתירה על כן השורש לחטאם של נדב ואביהוא, נעוץ בחטאו של אדם הראשון, שהרי אף חטאו נבע מתוך החיפזון לקיים את מצוות ד'. שהרי היות וידע שלסופו של דבר אחד מעיקרי העבודה יהיה אכילת פרי עץ הדעת, לא התאפק ואכל בכוונה גמורה, תוך התקדשות, אכילה של מצווה. אך טעמו של הפרי ושמחת קיום המצווה, היו כל כך ערבים לחיכו, שלא התאפק ואכל שוב מפרי עץ הדעת, אך הפעם אכילה של תאווה, לא לשם שמים, אלא לשם התענוג הקשור בקיום המצווה. (ואין כאן מקום להוסיף).

וכאן עלינו להיזהר, האם אנו מקיימים את המצוות מתוך מצווה של שמחה או מתוך שמחה של מצווה, כלומר האם אנו מקיימים את המצוות מפני שאנו מצווים לקיימן ולשמוח בהן או כדי שנוכל לחוש את אותה השמחה. כלומר האם אנו עובדים את הקב"ה, או שמא חלילה את עצמנו, בחינת מה שאומר הבן הרשע "מה העבודה הזאת, לכם, ולא לו!"

שנזכה לעשות רצוננו כרצונו ומתוך מצוה של שמחה ולשם שמים!

שבת שלום וקיץ בריא

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר