"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ"
זה כואב אבל זה קורה. לפעמים כשלנו במשימה, לעיתים פרוייקט שלנו נפל, ולעיתים עבודת חיים שלימה קרסה מול עינינו. מה עושים עכשיו? תלוי מאיזה חומר אנחנו יצוקים. להתאבל זה חלק מהחיים, לא חייבים להדחיק את הרגשות הללו, צריך לתת להם מקום ומרחב, אך עלינו גם לדעת כיצד להתרומם מעליהם.
אין אבל גדול יותר מאדם שאיבד את יקירו, ומסתבר שאפילו שם - התורה יודעת להציב "כללים". רבי יצחק עראמה, בגדולי ספרד בדור הגירוש, מזכיר בפירושו לפרשת השבוע את השלבים השונים באבלות: שלושה ימים ראשונים לבכי,שבעה ימים לאבל, וחודש ימים שהאבל עדיין מגביל עצמו בלבוש של בגד חדש וכדומה. יש לכך תפקיד.
להסתכל קדימה
האדם אינו יכול להתעלם לחלוטין מהכאב, אבל מצד שני עליו גם להסתכל קדימה ולהמשיך הלאה. משום כך עצת היהדות היא: הדרגתיות. להתקדם אט אט ולגבור על הכאב, ולהמשיך קדימה. מתוך מטרה שבתוך שלושה פרקי זמן מוגבלים ותחומים - האדם כבר יחזור לעצמו ולפעילות מלאה.
גם כשאנחנו ניצבים בפני כישלונות ואכזבות, בייחוד אלו שלא היו באשמתנו, קשה לנו לשאת את זה. קשה לראות פרוייקט ענק קורס אל תוך עצמו בגלל תנאי השוק או גורמים חיצוניים. בוודאי שקשה לראות מפעל חיים קורס. אולם אם נתבונן בביוגרפיות של האנשים הגדולים שעשו היסטוריה נגלה עיקרון אחד: הם ידעו לשקם את עצמם לאחר משבר.
בלי הברק המחודש קדימה לשינוי כיוון אי אפשר לסחוף
יזם וגם מנכל מוכרח להתמודד עם כשלונות אבל לאמץ מהר מאוד תהליך של הסתכלות קדימה, התמודדות עם הכשלון חשובה ללמידה ובהחלט צריך להתעכב עליה אבל בלי הברק המחודש קדימה לשינוי כיוון, לתוכנית חדשה שמייצרת תקווה ואופטימיות אי אפשר יהיה לסחוף עובדים, משקיעים, שותפים ולקוחות.
חלק מבניית השריר של הresliance תלוי ביכולת ליפול ולקום מחדש. אם נדע לאמץ את העיקרון שקיים כבר בפרשת השבוע - נוכל לאמץ את תכונותיה הברוכות של האופטימיות, להאמין שהמחר יהיה טוב יותר, ולא לראות בכשלון שלנו - את הזהות שלנו.