פרשת שמיני: על הזרות

מה היא האש הזרה? האם לא צווה אותם להביא אותה או שציווה שלא להביא אותה? מה כל כך נורא בהבאת האש הזרה? מדוע הקרבתה מצדיקה עונש כבד כל כך? אלה הן השאלות שהעסיקו את הפרשנים מימים ימימה

משה מאיר 04/04/18 16:30 יט בניסן התשעח

פרשת שמיני: על הזרות
ד, צילום: באדיבות המצולם

חטאם של בני אהרן, הוא הלב הפועם של ספר ויקרא. בתוך מערכות הקרבנות המסודרות, בא מעשה פריעת הסדר ומעורר לחשיבה על הסדר ואי הסדר המכוננים את החיים:

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ 
וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ 
וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת 
וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. 

מה היא האש הזרה? האם לא צווה אותם להביא אותה או שציווה שלא להביא אותה? מה כל כך נורא בהבאת האש הזרה? מדוע הקרבתה מצדיקה עונש כבד כל כך? אלה הן השאלות שהעסיקו את הפרשנים מימים ימימה. 

ברצוני להתבונן בפרשה מזווית אחרת, דרך מושג ה'זרות' בהוראתו המודרנית. יש ומושגים חדשים, שופכים אור על פרשות קדומות ומגלים בהן פנים חדשות. הרקע למושג ה'זרות' המודרני, הוא קריסת מושג ה'אמת' הקלאסי. פשרו של מושג האמת הקלאסי, הוא ההתאמה בין התודעה ובין המציאות. אם התודעה מורה 'עכשיו יום', הרי אם המציאות היא עכשיו יום - השמש זורחת - הרי המשפט שלה הוא 'אמת'. אם המציאות היא כי עכשיו לילה, הרי המשפט שלה הוא 'שקר'.

בעקבות המהפכה הקופרניקאית של קאנט, קרסה האפשרות לבחון מה קורה 'באמת' במציאות. קאנט הורה - או גילה - כי מה שקראנו לו 'מציאות', איננו אלא היטל והשלכה של התודעה שלנו. המהלך הוא מהמהלכים הפילוסופיים המבריקים, השלכותיו רבות על התרבות גם זו שאיננה פילוסופית. אחת התולדות של המהפכה, היא בניית מושג 'אמת' חדש'. במקום התאמה בין התודעה ובין המציאות, התאמה בין התודעה לבין עצמה. להתאמה הזאת ניתן שם: 'אותנטיות'.

מעתה מגמת פניו של האדם איננה למצוא את האמת, להתאים את עצמו למציאות, אלא להיות אותנטי. זאת מגמה שבלשון היום, אפשר לקרוא לה - 'סלפי'. ה'אותנטיות', הפכה למושג היסוד של הזרם האקזיסטנציאליסטי. סרטר ראה במנגנון ה'אותנטיות', בית יוצר לערכים חדשים.

לעומתו, אלבר קאמי סבר שהערכים החדשים, הם הדבקה מלאכותית על המנגנון האותנטי. בספרו 'הזר', הוא הציב מראה עגומה מול פניו של האקזיסטנציאליסט. הוא הורה שהתולדה של פירוק מנגנוני ההתאמה למציאות, היא אדישות לכל חיבור אל אשר מעבר ל'אני'. משפט הפתיחה של הספר, הוא האקדח היורה בכל המערכות: 'היום אמא מתה. או אתמול. אני לא יודע.' החיבור הקמאי ביותר - חבל הטבור - נתלש. במקומו מופיעה האדישות, חוסר העניין, הבדידות והתלישות. האדישות הזאת מובילה את גיבור הספר להשתמש באקדח - לרצוח ללא סיבה. סתם.

המחלוקת הגדולה הזאת בין סרטר לקמי, יכולה להוות כלי עבודה מעניין לפענוח פרשת בני אהרון. בני אהרון הקריבו 'אש זרה'. על פי המילון שבנינו כאן - הם התנתקו מהמציאות בה חיו, מהציווי של האחר, והקריבו אש אותנטית - אש שהתאימה מאוד לעצמם, לעולם שלהם, לערכים שלהם. על המעשה הזה, אפשר להתבונן משתי זוויות ראיה: האחת - המעשה האותנטי הוא המעשה הנעלה, הערכי יותר מכל מעשה אחר. כך הגיב משה להתרחשות:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: 'הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: 
"בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ 
וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד" 
וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.   

דווקא הם הקרובים, יותר מהרבה כוהנים אחרים שלא הקריבו אש זרה ולא מתו בעקבות ההליכה שבתלם. 

אך יש גם מבט אחר, הוא אשר הביא לעונש הנורא. המביא אש זרה, מנתק את חיבוריו למערכת הקיימת. ייתכן שבטווח הקצר יש כאן התלהבות ובערת הלב, אך בטווח הארוך - הניתוק מהחיבורים מוביל לאדישות, לניכור, לבדידות אפלה ולדעיכה. כל פעולה צריכה להיות בהקשר, בהקשר לעולם, בהקשר לקהילה ולמסורות שלה. הזרות יכולה להיות הפסגה האנושית, ויכולה להיות התהום של הפירוק.

בעל 'מי השילוח', רבי מרדכי יוסף מאיזביצא, תלמידם של רבי שמחה בונם מפשיסחא ורבי מנחם מנדל מקוצק, עסק רבות בסוגיה זו. הוא חיפש מהצד האחד את המעשה הנובע מהרצון, ומהצד השני - היה מודע למגבלותיו ולסכנות הכרוכות בו. הנה פרשנותו לפרשתנו, אביא אותה בלשוני ואף בפרשנות יוצרת - המעוניין במקור יתבונן בספר 'מי השילוח' בפרק העוסק בפרשתנו.

מות בני אהרן, נבע מכך שהם חיו את ההווה, לא התבוננו על ההשלכות שלו לעתיד. הם עשו מעשה טהור, ללא מלבושים ומעטפות וקליפות של הרגל ושל מסורת. כאן ועכשיו - היה זה ביטוי שלם לאהבת אלוהים. אלא שהם היו אנשים צעירים, בטוחים בעצמם, לא התייעצו עם משה ועם אהרן.

יש אומרים שהיו שתויי יין, כלומר שפעלו בבלי דעת, בלי לבחון את ההשלכות של המעשה שלהם על המרקם האנושי בו הם רקומים, על אלה שבעתיד ילמדו מהם - בצורה לא אותנטית. ויש אומרים שהיו מחוסרי בגדים - כי המעשה צריך שיהיו לו מלבושים ומעטפות וקליפות, בלעדיהם הוא ערום, והערום הוא חטא ברשות הרבים, ומתאים רק לרשות היחיד.

והנה, עוד פן של הזרות, כפי שבא לידי ביטוי בשיר של דן פגיס:

מאוחר מידי, בערב זר ובגשם,
היתה לו העיר זיכרון, נצטלבו
ועלו נשמות פנסים
בראי הרוטט, מורגזות משאול, 
והוא, מכורבל, דהה בין רצי החשמל
שבשרו את שובו, עוד ביקש מצבות מוכרות,
לא ראה, הלך, 
מימינו, משמאלו, ליווהו
ידיו הקרות.

אדם מגיע לעירו שעזב אותה, מנסה לחזור אליה. אבל - מאוחר מידי. הנתק חמור, התהום שנפערה בינו לבינה עמוקה מידי. גשם יורד, גורם לו להתכנס יותר לתוך עצמו, לא להיפתח לעיר. העיר היא לו זיכרון, זיכרון של זאת שהיתה, לא הממשות העכשווית. הפנסים הם נשמות, פנסים מתים שנשמותיהם הם הפנסים של פעם, של אז, לא ממשותם העכשווית. הוא מבקש מצבות מוכרות, המחברות אותו לעיר של פעם, שהיתה עירו. הוא לא מוצא. הוא מנוכר לעיר, לא חובר אליה, ידיו קרות - לא חמות ולא חיות. 

אדם צריך להיות מחובר. בתוך החיבורים - שהם אם נודה על האמת לעיתים כבלים - צריך למצוא את האישי, את הקרוב, את האותנטי. אבל לא להיות לזר, לא להתנתק, כי התקפה על חיבורים מובילה לבדידות ולזרות, ובדידות וזרות - הן מוות.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר