(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי ה': (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי ה' וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם ה' נִרְאָה אֲלֵיכֶם: (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי ה': (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה': (פרק ט)
כדי שיֵרָא כבוד ה' אל ישראל צריכים הם לעשות את "הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'". הבעיה היא שבכתובים לא מופיע שום דבר שעליהם לעשות, והשאלה היא אפוא: מהו "הַדָּבָר" שעליהם לעשות?
יש פרשנים שכתבו ש"הַדָּבָר" שעל ישראל לעשות הוא להביא את הקרבנות המפורטים בפסוקים ג-ד. אמנם פירוש זה אינו פשוט כלל ועיקר שהרי בפסוק ה כבר נזכרה לקיחת הקרבנות, ואם כן מה טעם לצוות בפסוק ו על מעשה שכבר תוארה עשייתו בפסוק הקודם?
לראב"ע, למשל, יש פתרון די קבוע לבעיות מסוג זה. לדעתו, לעתים האות ו הצמודה לפועל מציינת פעולה שכבר נעשתה קודם לכן. וכך כתב בענייננו: "וטעם 'ויאמר משה' כאשר הראיתיך, 'ואשאל אותה' (בראשית כד, מז), וטעמו וכבר אמר להם משה זה הדבר עשו, שיתנו שעיר ועגל וכבש ושור ואיל, אז יראה להם כבוד ה'... ". כלומר, לדעת ראב"ע, פסוק ו בעצם קודם לפסוק ה מבחינה כרונולוגית: אמירת משה קדמה ללקיחה.
בספרא מופיע פתרון אחר; כך כתוב בספרא (פרשה א, ו):
"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו - אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם, ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום, כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם", מפני מה? "כי אני ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים", עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד ה'"".
"הדבר" שישראל מצווים לעשות כדי שיֵרָא אליהם כבוד ה' הוא: להעביר מליבם את יצר הרע. מעניין שכך מופיע גם בתרגום המכונה "תרגום יונתן" לפסוק ו: "וַאֲמַר משֶׁה דֵין פִּתְגָמָא דְתַעַבְדוּן אַעַבְּרוּ יַת יִצְרָא בִּישָׁא מִן לִבְּכוֹן וּמִן יַד יִתְגְלֵי לְכוֹן אִיקַר שְׁכִינְתָּא דַייָ". הצורך של המתרגם להוסיף פרשנות ל"דבר" ממחיש את הבעיה ש"הדבר" שאותו ציוה ה' חסר לכאורה מן הספר.
המלבי"ם, כדרכו, משתדל לעגן את דרשת חז"ל בכתובים עצמם, וכותב:
"ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו. לא ידענו מה צוה שיעשו הם, והלא הם לא עשו דבר רק אהרן עבד עבודתו. ופירשו בספרא בדרך הדרוש, שצוה שהם יעשו מעשה הכהן גדול, שמה שיעשה הכהן גדול בבית מקדש הגדול יעשו הם בבית מקדש הקטן, שהוא הלב אשר שם משכן כבוד ה' כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". וכמו שזבחו כוחות החיים והקטירו אותם על מוקדה במזבח הגדול כן יזבח כל איש כוחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע על מזבח הקטן להעבירו על ידי אש אהבת ה' שלהבת יה, עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד... ואם עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד ה'" לשכן כבוד בתוככם".
סילוק יצר הרע אמנם אינו נזכר במפורש בפסוק אך ניתן בכל זאת ללמוד עליו מן הפסוק. "הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" אינו מכוון לציווי שנאמר קודם לכן לישראל אלא לציווי שנאמר לאהרן הכהן הגדול. אהרון נצטווה להקריב את הקרבנות על המזבח שבמשכן, וכך בוודאי יעשה. אכן בפסוק ו נאמר לישראל שאת מה שאהרן נצטווה לעשות צריכים גם הם לעשות כדי שיֵרָא אליהם כבוד ה'. אמנם יש הבדל במקום העשייה (וממילא גם באופן העשייה): אהרן צריך לזבוח את "כוחות החיים" ולהקטירם "על מוקדה במזבח הגדול", וכל איש מישראל צריך לזבוח "כוחות נפש המתאוה והמתעורר מסטרא דבעירא שהוא היצר הרע" על המזבח הקטן שבליבו, ולהעבירו "על ידי אש אהבת ה' שלהבת יה, עד שייחד כל כחותיו וכל מחשבותיו לאדון המיוחד".
זוהי אפוא משמעותו של הציווי "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ" – מה שאהרן נצטווה לעשות על המזבח הגדול, עשו אתם בתוך ליבכם; "ואם עשיתם כן – 'וירא אליכם כבוד ה'' לשכן כבוד בתוככם".