(כד) וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה: (פרק יד)
בזכותה של "רוּחַ אַחֶרֶת" שהיתה בו בכלב, זכה לברכת ה'. מהי אותה "רוּחַ אַחֶרֶת" שהיתה בו בכלב? לכאורה, "רוּחַ אַחֶרֶת" זו, היא הגורם המבחין בין כלב לשאר המרגלים, הם הוציאו דיבת הארץ רעה, והוא, ש"רוּחַ אַחֶרֶת" היתה עמו, לא נהג כמותם. אולם השאלה ששואל את עצמו כל קורא, היא: ומה עם יהושע? האם ליהושע לא היתה רוח אחרת? הלא גם הוא לא השתתף בעצת המרגלים ובדיבתם?
רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים" אכן סובר שביהושע לא היתה "רוּחַ אַחֶרֶת", אולם הוא גם מבין "רוּחַ אַחֶרֶת" זו באופן מפתיע ואחר לחלוטין ממה שהצגנו עד כה; ונעיין בדבריו:
"פירוש הכתוב הוא על זה הדרך: 'ועבדי כלב', וטעם שאני קורא אותו עבדי הוא, 'עקב – פירוש שכר – אשר היתה רוח אחרת עמו', שהגם שיהושע גם כן לא ניאץ ה' עם המרגלים, אף על פי כן זה היה לו סיבה, תפלת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו שהם המרגלים לבל יטעוהו; מה שאין כן כלב, שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה, ותחל רוח רעה לפעמו, והראיה שהלך ונשתטח על קברות האבות, והוא אומרו 'רוח אחרת עמו', ואף על פי כן 'וימלא אחרי', פירוש השלים אחר רצונו יתברך. ודקדק לומר בדרך זה, לצד שיש באדם שני יועצין, יועץ רע, ויועץ טוב ללכת אחרי ה', והוא השלים ומילא אחרי חלק ה', וזה הוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט:) מי שבאה עבירה לידו וניצול ממנה נותנין לו שכר כעושה מצוה, וזה אינו ביהושע כי לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו, ויש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל ביראת ה', והבן. אשר על כן זכה כלב שיקרא עבד ה' כמשה רבינו עליו השלום".
"רוּחַ אַחֶרֶת" הוא כינוי ליצר הרע. לכלב, כמו לכל בני האדם, היו שני יצרים יצר טוב ויצר רע. יצרו הרע של כלב התחיל להתגבר עליו שיהיה משתתף עם המרגלים בדרכם הרעה – "שנכנס בגדר סכנת יצר הרע וחברתו הרשעה, ותחל רוח רעה לפעמו". ראיה לדבר מוצא "אור החיים" בדברי חז"ל (סוטה לד, ב) על הפסוק "וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן" (יג, כב):
"ויעלו בנגב ויבא עד חברון - ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים".
לדעת "אור החיים", כלב הלך להשתטח על קברי אבות כיון שהרגיש שהוא נמשך אחרי היצר הרע שלו, אחרי "רוּחַ אַחֶרֶת" שהיתה בו. גדולתו של כלב היתה שהוא הצליח להתגבר על ה"רוּחַ אַחֶרֶת" שהיתה בו, ולא להיות שותף להוצאת דיבת הארץ רעה. גדֻלה נפשית זו שהיתה בו בכלב היא הסיבה לכך שזכה שקראוֹ הקב"ה "עַבְדִּי כָלֵב" "כמשה רבינו עליו השלום".
לעומת זאת, יהושע לא היתה לו "רוּחַ אַחֶרֶת", לא היה לו יצר הרע בדבר זה. מדוע? כיון שמשה התפלל עליו עוד קודם ליציאתם למשימת הריגול. כך כתוב בהמשך הגמרא שציטטנו לעיל:
"יהושע כבר ביקש משה עליו רחמים, שנאמר: 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע', יה יושיעך מעצת מרגלים. והיינו דכתיב: 'ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וגו''".
תפילתו של משה על יהושע "יה יושיעך מעצת מרגלים" הועילה לביטול יצר הרע שלו בדבר זה – "תפילת משה הצילתו מיצר הרע ומכוחותיו, שהם המרגלים, לבל יטעוהו", דהיינו ש"לא היתה רוח אחרת עמו להטעותו מדרך השכל כי משה מנעו", כי "יש כח בתפלת הצדיקים גם לבחינה זו, בסוד צדיק מושל ביראת ה'".
אולם מי ידאג לכלב שיצליח להתגבר על ה"רוּחַ אַחֶרֶת", על הרוח הרעה שהחלה לפעמו? כלב בעצמו! כלב היה צריך להתחזק ולהתגבר במאמצים עילאיים של גבורת נפש, לפרוש מהמרגלים וללכת להשתטח על קברי אבות ("מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות"), ולבקש רחמים על עצמו שזכות אבות תסייע לו למלא אחר רצון ה', ולא ליפול בעצת "רוּחַ אַחֶרֶת" שבו.
נמצא, שפרישתו של יהושע מעצת המרגלים היתה קלה עבורו, שהרי לא היה לו יצר הרע על כך בזכות תפילתו של משה; ולעומת זאת פרישתו של כלב היתה קשה עליו מאד, ודרשה ממנו לגייס את כל כוחות נפשו במאמץ עילאי, ועמד בכך.
חיים קלים לאחד וחיים קשים לאחר, אולם יש שכר לפעולתו הקשה של כלב, שבזכות התגברותו זכה שהקב"ה בעצמו קראוֹ "עַבְדִּי".
"וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".