פרשת שלח | וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת

אנשים משתמשים בדרכים שונות כדי להזכיר לעצמם דברים, אדם אחד יכול לקשור לעצמו חוט על האצבע, ואדם אחר יכול להעביר את השעון ליד השניה. לא הקשירה ולא ההעברה הן המועילות אלא הכוונה שהתלוותה אליהן. מפניני מהר"ם אלשיך

הרב כרמיאל כהן 16/06/22 11:51 יז בסיון התשפב

פרשת שלח | וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת
ציציות, צילום: נתי שוחט/פלאש 90

(לז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (לח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת: (לט) וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם: (פרק טו)

על פי הבטחת התורה לכאורה, עצם ראיית הציצית תגרום לזכירת כל המצוות, אולם דא עקא שהמציאות אינה מאשרת זאת. בלשונו של מהר"ם אלשיך: "שנראה שמאליו יִמָּשך על ידי ראות אותו שיזכרו כל המצוות, ואינו נראה כן בחוש". יכול אדם להביט בציצית מן הבוקר ועד הערב, ולא לזכור דבר מן המצוות.

כדי לפתור בעיה זו כותב מהר"ם אלשיך משל:

"והוא משל אל מה שדרך אנשים, שלזכור דבר מאשר ירצו לעשות, קושרים חוט באחת מאצבעותיו לראות ולזכור בל ישכח ממנו. ואם יקרה שאיש אחד קשר לו חוט באצבעו, שלא בכונת מזכרת על שום דבר. ויהי היום אשר היה החוט ההוא קשור באצבעו, והיה לו חפץ שהיה צריך לזוכרו ושכחו. ויתמה ויאמר איך שכחתי הדבר ההוא, ולא שוה לי החוט הקשור באצבעי לזכור אשר חפצתי לעשות. והנה נגד פניו נבונים ויאמרו לו, הלא אתה סכל ואין לב. כי על מה אתה נאנח כי לא זכרת חפצך עודנו החוט קשור באצבעך. כי אחר שלא קשרת אותו בכוונת מזכרת חפץ זה, איך על ידו זכור תזכור את הדבר הזה".

אנשים משתמשים בדרכים שונות כדי להזכיר לעצמם דברים, אדם אחד יכול לקשור לעצמו חוט על האצבע, ואדם אחר יכול להעביר את השעון ליד השניה. אולם, אין בפעולה עצמה שום קשר לדבר שאותו חפֵצים לזכור. כמו כן, אדם עם חוט על האצבע אינו אדם שזוכר טוב יותר מאחרים, וקשירת החוט אינה משפרת את יכולת הזכרון. אז מה פשר קשירת החוט? לקשירה עצמה ודאי שאין משמעות, אלא משמעות יש לכוונה שהתלוותה לקשירה. אדם שקשר סתם כך חוט על אצבעו לא יזכור על ידי הקשירה דבר, אבל אדם שקשר על אצבעו חוט על מנת לזכור דבר מסוים, תועיל לו הקשירה לזכור. לא הקשירה היא המועילה אלא הכוונה שהתלוותה אליה. 

"והנה בדמותו ובצלמו הוא הדבר הלזה. באומרו הוא יתברך הנה ידעתי תאמרו לי, הננו ועשינו ציצית, על ארבע כנפות כסותנו. אך מה נעשה כי נראה הציצית ולא יעלה על לבנו זכרון כל מצות ה'. על כן, הנני בא להעיר אזנכם למען תדעו במה תכשלו. והוא, כי אילו בעשותכם הציצית תכוונו יהיה לכם סימן להציץ בו לזכור כל המצות, אז כאשר תראו אותו תזכרו אותם; כאדם הקושר חוט באצבעו לזכור להביט בו דבר פלוני. אך אם תעשו הציצית מצות אנשים מלומדה, שלא בכוונת הציץ בו לזכור – אז ודאי כי כאשר וראיתם אותו לא תזכרו מצות ה'".      

קיום מצוות ציצית כ"מצות אנשים מלומדה" דהיינו "שלא בכוונת הציץ בו לזכור", באמת לא תועיל לזכור את כל מצוות ה'. בדיוק כמו אדם שקושר חוט על אצבעו סתם. אולם אם קיום מצוות ציצית הוא כדי "להציץ בו לזכור כל המצות", אז באמת תועיל ראיית הציצית לזכירת כל המצוות. 

זהו פשר הביטוי "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת"; כדברי מהר"ם אלשיך:

"וזהו אומרו 'והיה לכם לציצית', לומר כאשר יהיה לכם לציצית שהוא כדי להציץ בו לזכור, אז כאשר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה'. מה שאין כן אם לא יהיה לכם לציצית, שלא יהיה לכם להציץ בו לזכור, כי אז איך יהיה לכם למזכרת?!"

לא די בעשיית ציצית על כנפי הבגד ("וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם"), ואף לא בנתינת פתיל תכלת ("וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת"), אלא צריך שההוויה תהיה לשם ציצית, ואז תועיל לזכירת כל המצוות ("וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה'").

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר