בתחילת פרשתנו אנו קוראים (דברים, פרק י"א, פס' כ"ו-כ"ט): "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְוֹת ה' אֱלֹקיכֶם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא-יְדַעְתֶּם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹקיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִּים וְאֶת-הַקְּלָלָה עַל-הַר עֵיבָל".
מה הכוונה של הפסוק הראשון שה' נותן לפנינו ברכה וקללה? לפי רש"י הכוונה שה' נותן נוסח ברכה וקללה להכריז נגד כל ישראל עם כניסתם לארץ, כמו שמפורט בהמשך הקטע המצוטט. אולם הרמב"ן חולק על רש"י וסובר שרק בסוף הקטע המצוטט נצטוו להקריא את הברכות והקללות בהרי גריזים ועיבל עם כניסתם לארץ, ואילו הפסוק הראשון בא ללמדנו שיש בידנו היכולת לבחור אם אנו רוצים לילך בדרך המובילה לברכות, או חלילה בדרך השנייה. וזו לשונו: "אלא פירושו, כי אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה, וטעם 'לפניכם' , שתבררו לכם מהן מה שתרצו, ואודיע שתהיה לכם הברכה כאשר תעשו המצות והקללה אם לא תקיימו אותן, וזה כאשר אמר עוד (להלן ל טו): 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ".
כמובן שגם לשיטת רש"י קיימת לאדם יכולת חופשית לבחור בטוב או ברע, אלא שככל הנראה הוא ילמד זאת לא מפרשתנו אלא מפסוקים בפרשת "ניצבים" (פרק ל', פס' ט"ו-י"ט) "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב וְאֶת-הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹקיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם:הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".
מכל מקום, בין אם גם מפסוקי פרשתנו, ובין אם רק מהפסוקים בפרשת "ניצבים", המסר ברור ומפורש בתורה- האדם יכול לבחור לקיים מצוות ואז יזכה בשכר, או לבחור לחטוא ואז ייענש. התורה ממליצה לו להיות חכם ולבחור בחיים, כלומר לבחור בקיום מצוות התורה. אף על פי שאחד מיסודות האמונה הוא שאין אדם יכול לעשות כלום בלי שיחליטו בשמיים שהוא יצליח, בנושא של הבחירה אם לחטוא או להיות צדיק, כביכול בורא עולם לא מתערב ונותן לאדם לבחור בעצמו. גם יסוד זה מופיע במפורש בתורה. אחרי שמשה מספר לדור החדש על מתן תורה, הוא מציין שעם ישראל היו ביראה גדולה מה' במתן תורה וה' אמר למשה (דברים, פרק ה', פס' כ"ו) "מִי-יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי כָּל-הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם". וכי יעלה על הדעת שמי שאמר והיה העולם, כל יכול, יאמר "מי יתן"?! אלא שבורא עולם החליט שהוא נותן לאדם את היכולת לבחור בעצמו אם להיטיב או חלילה להיפך. ואכן אמרו חז"ל (למשל, בברכות דף ל"ג ע"ב) "ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים".
מה ראוי לצטט כאן את לשון הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ה', הלכות א'-ב'): "רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק - הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע - הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה: 'הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע', כלומר: הן מין זה של אדם היה יחיד בעולם ואין מין שני דומה לו בזה הענין, שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ, ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע. וכיון שכן הוא 'פן ישלח ידו'.
אל יעבור במחשבתך דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל, שהקב"ה גוזר על האדם מתחלת ברייתו להיות צדיק או רשע - אין הדבר כן. אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם, או חכם או סכל, או רחמן או אכזרי, או כילי או שוע, וכן שאר כל הדעות. ואין לו מי שיכפהו ולא גוזר עליו ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.
הוא שירמיהו אמר: 'מפי עליון לא תצא הרעות והטוב', כלומר: אין הבורא גוזר על האדם להיות טוב ולא להיות רע, וכיון שכן הוא, נמצא זה החוטא הוא הפסיד את עצמו, ולפיכך ראוי לו לבכות ולקונן על חטאיו ועל מה שעשה לנפשו וגמלה רעה. הוא שכתוב אחריו: 'מה יתאונן אדם חי' וגו' וחזר ואמר: הואיל ורשותנו בידינו ומדעתנו עשינו כל הרעות, ראוי לנו לחזור בתשובה ולעזוב רשענו, שהרשות עתה בידינו. הוא שכתוב אחריו: 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה' וגו'. ".
כאן נשאלת השאלה, הרי כל מדע הפסיכולוגיה חוקר כיצד הן הגנטיקה והן הסביבה משפיעות על בחירותיו של האדם, ואם כן כיצד יתכן לטעון שאכן האדם הוא הבוחר? התשובה לשאלה זו ארוכה והעסיקה הוגים וחוקרים רבים, אולם למאמר מצומצם זה די יהיה לטעון שתשובה אחת היא שלמרות שיש לתורשה ולסביבה השפעה לא מבוטלת, עדיין התנהגות האדם היא יותר מסך ההשפעות הנ"ל, ובסופו של דבר יש לו את הבחירה הסופית אם להתפתות ולחטוא או להימנע. למשל, בעניין איסור הגניבה, אמת שאינו דומה נסיונו של מי שנולד בבית של פושעים לנסיונו של מי שגדל בבית של אנשים ישרים, אבל עדיין יש לכל אחד מהם היכולת, אם כי בעקבות מאמצים לא זהים בגודלם, להימנע מהעבירה. לולי יכל הפושע להימנע מעבירה כלל לא היה זה הוגן להענישו ולהכניסו לכלא.
שאלה נוספת, שבה דן הרמב"ם בהלכות תשובה, היא כיצד ייתכן שהבחירה החופשית קיימת לאדם אם ה' יודע מראש מה הוא יבחר. גם התשובה לשאלה זו סבוכה, וננסה להסבירה במילים פשוטות. התשובה אומרת שאין ברוחניות כרונולוגיה של זמנים. אלו קיימים רק בעולם הגשמי. מבחינת סיבה ותוצאה קודם האדם בחר אם להיות צדיק או רשע, וכתוצאה מבחירתו של האדם, האלוקים, שמעל למימד הזמן, יודע רטרואקטיבית מה האדם יבחר.
עוד מקשה הרמב"ם כיצד הקשה הקב"ה את לב פרעה ומנע ממנו היכולת לחזור בתשובה ולשחרר את עם ישראל לפני המכות האחרונות, והוא מתרץ שעל כל חטא יש עונש מסוים לפי תעריף הידוע בבית דין של מעלה, ולעיתים העונש על חטאים מאוד חמורים הוא מניעת יכולת הבחירה, כדי שהאדם ייענש על חטאיו הראשונים. במקרה כזה, אומר הרמב"ם, אין החוטא נענש על המעשים החדשים שעשה לאחר שנשללה ממנו הבחירה, אלא הכל זה עונש על מעשיו הראשונים, אותם שעשה כשעוד הייתה לו בחירה. באופן דומה ניתן לומר, בשפת ימנו, שלעיתים אדם בחר במנהגים שליליים, אולם בהמשך הוא נהיה "מכור" להם, עד שאינו יכול לפרוש מהם. במקרים רבים מאוד אמנם ההתמודדות רק נהיית יותר קשה לאדם כזה, אבל עדיין אפשרית, וממילא חלה על האדם חובה להתאמץ לחזור למוטב. אולם, במקרי קיצון נדירים מאוד, האדם כלל לא יכול להשיב את הגלגל אחורה, ובמקרה כזה ניתן לומר לכאורה שהתביעה עליו היא על מעשיו הראשונים שהובילוהו מעיקרא למצב הזה.