בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: (ב) כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: (פרק יד, א).
"חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר: 'בנים אתם לה' א-להיכם'" (אבות ג, יד).
ציון עובדת היות ישראל בניו של מקום נסמך לאיסור התגודדות ושימת קרחה; נראה ברור שיש בפסוקים אלו איסורים שבהם יתייחדו ישראל כ"עם קדוש", אך השאלה היא מדוע להזכיר בהקשר זה שישראל הם בנים לה'?
רש"י כותב:"לא תתנו גדידה ושרט בבשרכם על מת כדרך שהאמוריים עושין, לפי שאתם בניו של מקום ואתם ראוין להיות נאים ולא גדודים ומקורחים".
"בנים אתם לה' א-להיכם" הוא הטעם, לדעת רש"י, לאיסור התגודדות ושימת קרחה. כיון שאתם בנים של מקום, אתם צריכים להֵרָאות נאים בהתאם למעלה זו, ולא להיות גדודים ומקורחים.
ראב"ע מציע קשר אחר בין הדברים: "וטעם בנים - אחר שתדעו שאתם בנים לה' והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו (=ואף על פי שלא תבינוהו) כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם".
גם לדעת ראב"ע "בנים אתם לה' א-להיכם" הוא טעם, אך לא טעם לאיסורים המוזכרים בפסוק אלא טעם לעצם הבעת הצער באופן קשה כל כך כמו התגודדות ושימת קרחה. ישראל הם בניו של מקום והוא אוהב אותם כאהבת אב לבניו, ואף יותר מזה. הפנמת ענין זה תלמד אותנו שכל מעשיו של אבינו הוא לטוב. אמנם לעיתים הטוב אינו גלוי, ואיננו מבינים מהו הטוב במאורע שארע, אך בהיותנו בניו של ה' אנו סומכים עליו שרצונו הוא להיטיב לנו כשם שבנים קטנים סומכים על אביהם למרות שאין הם מבינים את כל מעשיו ביחס אליהם.
ממערכת יחסים זו נובע, שגם במות קרובו של אדם מישראל, הוא נדרש לתגובה מאופקת, לא להתגודד ולא לשים קרחה, כיון שהוא מבניו של מקום הרוצה להיטיב עימו תמיד, גם אם הוא אינו מבין כיצד.