פרשת קרח | וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם

(כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (פרק טז)

כדי לשכך אש המחלוקת קרא משה לדתן ואבירם לבוא אליו. דרך כבוד נהג בהם, וקיוה ש"באמצעות החשיבות אשר הוא מחשיבם לדבר אליהם מכללות הנועדים, יתרכך לבם להטות אוזן" (לשון רבי חיים בן עטר בפירושו "אור החיים"). לכן הדגיש הכתוב "וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב" (פסוק יב), למרות שלא היה צריך להזכיר מיהו השולח, ומסמיכות הכתובים היה מתברר ששליחות זו היא המשך פעולותיו של משה. אבל הזכיר שנית שמו של משה "להעיר מי הוא השולח, משה מלך ישראל ונביא ה', לקרוא לשני הדיוטות, אולי בזה יתעשתו להטות אזנם אליו" (לשון "אור החיים").  

פרשת השבוע פרשת קורח

לאחר סירובם המחוצף של דתן ואבירם – "לֹא נַעֲלֶה. הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה (פסוקים יב-יד) – בהמשך הפרק מספרת התורה שמשה הלך בעצמו לדתן ואבירם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. מה פירוש "וַיָּקָם"? וכי מה היה הכתוב חסר אילו היה כתוב "וילך משה אל דתן ואבירם"? "ואם להודיע שהיה יושב, מה יצא לנו מהודעה זו?!" (לשון "אור החיים").

מבאר "אור החיים": "אכן, ירצה על דרך אומרו: 'לפני שבר גאון', 'ולפני כבוד ענוה', ואמרו ז"ל (שמו"ר פרשה מה ה): הַשְפָּלָתִי – הַגְבָּהָתִי. והוא מאמר הכתוב 'ויקם משה' – קימה הייתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם, האנשים הרשעים אשר חרפוהו ולא רצו לבוא אצלו, והשפיל עצמו הוא והלך אצלם, עליהם נאמר 'לפני שבר גאון', ועל משה 'ולפני כבוד ענוה'". 

בספר משלי פרק טז (פסוק יח) כתוב: "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן וְלִפְנֵי כִשָּׁלוֹן גֹּבַהּ רוּחַ". לאחר הגאון, הגאוה, בא השבר. זה לעומת זה עשה האלקים, בפרק הקודם שם (פסוק לג) כתוב: "יִרְאַת ה' מוּסַר חָכְמָה, וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה". לאחר הענוה בא הכבוד. לא מדובר בסידור דברים טכני שלאחר גאוה בא השבר, ולאחר הענוה בא הכבוד; אלא שהגאוה היא סיבת השבר, והענוה היא סיבת הכבוד. 

כך מבאר הרלב"ג את הפסוק "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן": "הנה הגאוה והגאון וגובה הרוח הוא סיבה אל השבר ואל הכשלון; וזה מבואר מאד מענין המדה הזאת".

וכך מבאר רש"י את הפסוק "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה": "הענוה גורמת שהכבוד בא". וזוהי גם כוונת המדרש: "הלל אומר: הַשְפָּלָתִי זו הַגְבָּהָתִי, והַגְבָּהָתִי היא הַשְפָּלָתִי". תשובתם המחוצפת של דתן ואבירם מעידה כאלף עדים על גאוותם. גאווה זו היתה בהם עד הרגע האחרון ממש. כך מתארת התורה את הרגע שלפני סופם:

"וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם. וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם".

פרשת השבוע פרשת קורח

כותב "אור החיים": "יודיע הכתוב עוצם רשע הקליפות, שאפילו אחר שראו שישראל יָרְאוּ לנפשם פן תדבקם הרעה אשר תמצא את דתן ואבירם, אף על פי כן יצאו נצבים".

גם לאחר שדתן ואבירם רואים שכל העדה מתרחקת מהם כדי לא להספות איתם בחטאתם, גם אז הם יוצאים מאהליהם "נִצָּבִים", וכדברי רש"י: "בקומה זקופה לחרף ולגדף". אין גבול לגאוותם הפסולה של דתן ואבירם, ואפילו שחרב חדה כבר מונחת על צווארם, הם נותרים בגאוותם. גאווה זו היא סיבת מפלתם - "לִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן".

ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור, משה רבנו - הקב"ה העיד עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"; וקורח ועדתו, לעומת זאת, טמא טמא יקרא: "רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". הקב"ה מעיד על ענוותו היתרה של משה, והם מעיזים לטעון לגאוותו של משה. משה רבינו, ברוב ענוותו שומע גם את טענתם החצופה של דתן ואבירם ואת סירובם לבוא אליו, ולא נמנע להשפיל מעלתו, כביכול, ולבוא בעצמו אליהם. ענווה זו היא סיבת הכבוד שזכה לו משה רבנו – "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה". 

זהו שאמר הכתוב, לדעת "אור החיים", "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם" – "קימה הייתה לו במה שהלך לדתן ולאבירם".