(כ) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: (כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם: (פרק טז)
נחלקו המפרשים מי היא "הָעֵדָה הַזֹּאת" שהתכוון ה' לכלות כרגע, ככתוב בפסוק כא. יש שהבינו שהכוונה לעדת קרח, ויש שהבינו שהכוונה לעדת ישראל (ראו רמב"ן שהביא דברי רבנו חננאל וחלק על דבריו).
רבי יצחק עראמה בעל העקדה (שער עח) הבין שהכוונה היא לעדת קרח, אך הוסיף שמן העובדה שה' הורה רק למשה ולאהרון להיבדל מהם "ראו שה' יתעלה אינו מקפיד על זולתם שייספו בחטאתם... וכבר חוייב להגיע מזה נזק גדול אל כלל העם אשר המה בתוכם". משה ואהרון הבינו שכל העם עתיד להינזק מן העונש שיגיע לעדת קרח, ולכן הם נפלו על פניהם ואמרו: "הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף?!
על דברים אלו שאמרו משה ואהרון שאל בעל העקדה:
"מה תמיהה זו? והלא בעגל לא חטאו כולם, ונאמר: "הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות לב, י), וכן בשטים היה חרון אף ה' בישראל בכלל, ובעכן נאמר: "והוא איש אחד לא גוע בעונו" (יהושע כב, כ), כי נאמר בו: "חטא ישראל וגם עברו את בריתי" (יהושע ז, יא), ועל כולם היה קצף! וכבר חוייב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות האדם עם חלקיו, כי החולה באחד מאיבריו יאמר על כולו שהוא חולה".
אכן, איש אחד חוטא וה' קוצף על כל העדה. זו לא הפעם הראשונה וזו גם לא הפעם האחרונה. הסיבה לדבר היא מכיוון שבני ישראל קשורים זה לזה כמו שהאיברים קשורים זה לזה בגוף אחד. ואם כן מה פשר תמיהתם של משה ואהרון?
כדי להשיב על שאלה זו מבאר בעל העקדה את ההבדל בין המקרה הנדון בפרשתנו לבין מקרים אחרים שבהם קצף ה' על כל העדה בגלל חטא של אדם יחיד; ואלו דבריו:
"בענין התפלה והתמיהה שאמר "האיש אחד יחטא וגו'" יֵראה שכוונו היטב. וזה, כי כאשר המידה לקצוף על הכלל בחטא היחיד כעכן וזולתו הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקיבוצם, כי אז לא יאמר שחטא האיש ההוא לבדו אלא שחטא הכלל, כמו שלא נאמר שחלה ראשו או רגלו של פלוני או ידו אלא שחלה פלוני. אמנם כאשר החוטא ההוא פירש עצמו מן הציבור וכבר לקח עצמו לצד אחר לחלוק עליהם ולקנטרם, הנה כבר יצא מכללם ולא יֵאמר עוד עליו שהחטא ההוא יהיה כללי, שהוא כאבר הפורש מן החי שאין לו עוד שום קשר עם גופו. והיתה הכוונה עצומה מאד: האיש אחד יחטא מבלי שיהיה לו שום קשר ושיתוף עם הכלל כמו שהיה ענינו של קרח שלקח עצמו ונפרש מכל העדה לחלוק עליהם, ועל כל העדה תקצוף עם היותם כגוף אחֵר שאין להם הקשר בו?!"
כאשר אחד מישראל חוטא יֵצא קצף על כל העם, כי החוטא הוא חלק מן הכלל, הוא "נכלל בכללם ונקשר בקיבוצם", הוא אבר מאיברי הגוף. אבל כאשר החוטא פורש מן הציבור, הוא כבר אינו חלק מן הכלל אלא הוא "כאבר הפורש מן החי שאין לו עוד שום קשר עם גופו".
קרח "לקח עצמו ונפרש מכל העדה לחלוק עליהם", ולכן תמהו משה ואהרון: האם יתכן שכאשר חוטא קרח, שאין לו "שום קשר ושיתוף עם הכלל", על כל העדה יקצוף ה' "עם היותם כגוף אחֵר שאין להם הקשר בו"?!
בתשובה לתמיהה זו אמר ה' למשה: "דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם", כלומר: "כמו שהם פירשו עצמן מהכלל במחשבתם, כן יינזרו הכלל מהם ויסתלקו מסביבותם בפועל, עד שיהיו החוטאים כציצין הפורשין מהגוף ההולכים להפסד וכלל הגוף יימלט" (לשון בעל העקדה בהמשך). אכן במקרה זה לא יקצוף ה' על כל עדת ישראל כי החוטאים "פירשו עצמן מהכלל במחשבתם"; אך כדי להביע את הניתוק בין החוטאים ובין העדה צריכה כל העדה להתרחק מן החוטאים ואז ייענשו רק החוטאים ו"כלל הגוף יימלט".