פרשת אחרי מות - קדושים | אוהב או מאוהב?

"אני אוהב את הכל. איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני בכל מעמקי לב בתפארת הכל, בתקנת הכל. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה. יותר עמוקה,  אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש" (הרב אברהם יצחק קוק, שמונה קבצים ב:עו).

"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט:יח), הכלל הגדול של התורה, מדגיש עד כמה יסודית בעיני התורה מערכת היחסים בין אנשים, ועד כמה התשתית למערכות יחסים אלו צריכה להיות האהבה. תביעת האהבה הפסוק היא לרעך. אולם, בהמשך הפרק מורחב מעגל האהבה גם לגרים: וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ:  כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא יט:לג-לד).

נדרשת כאן אמפתיה ואהבה לאחר, לזר, ולחוויית הגרות הקשה שלו

מיהו הגר שעליו מדברת כאן התורה? את הדרישה לאהבה מנמקת התורה בלקח מהאירוע המכונן של גרות ישראל במצרים. משמע, נדרשת כאן אמפתיה ואהבה לאחר, לזר, ולחוויית הגרות הקשה שלו. לכאורה הפסוק בא להרחיב את מעגל האהבה מ"רעך" – ל"גר". הגר הוא דמות שאינה כלולה ב"רעך". לפי זה לכאורה שהאהבה האמורה בפסוק ל"ד אינה מוגבלת רק לגרי צדק (שהרי הם כבר בכלל "עמך" ו"רעך"), אלא דווקא אל הגר שאינו יהודי, הגר התושב. יתירה מכך, הפסוק מנמק את האהבה: "כי גרים הייתם בארץ מצרים". את מעמדם של ישראל במצרים הגדירו חז"ל: "...שהיו ישראל מצויינים שם" (ספרי דברים שא) כלומר, למרות השעבוד והירידה נותרו ישראל במצרים מובחנים כעם לעצמם. אם כן, כשמשווה התורה את הגר שבקרב ישראל לגרות ישראל במצרים היא מדברת על קיום מובחן של מי שאינו מישראל. בשונה ממה שנראה מפשט הפסוק שעוסק בגר שאינו יהודי, בספרא ההנחה היא שהגר עליו מצווה התורה בפסוק הוא גר צדק  (ספרא קדושים פרשה ג תחילת פרק ח, ג). ברם, כפי שנראה להלן אין להסיק מכך שלפי חז"ל  שהציווי לאהוב שמורה רק לעם ישראל ולמצטרפים אליו, אלא גם בעיני חז"ל נשמר היסוד הערכי של חובת אהבת הגר.

אהבה צילום: שאטרסטוק

שני סוגי גרים שני סוגי אהבה

מצוות אהבת הגר, שראינו לעיל בספר ויקרא, חוזרת בספר דברים שה' "..וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:דברים י', יח-יט

העובדה שבספרא, המבאר את הפסוקים בספר ויקרא, אהבת הגר הובנה כמתייחסת לגר צדק, אינה מחייבת שגם אהבת הגר בספר דברים מתייחסת לאותו גר! אדרבה, בהקשר אחר חז"ל רואים שחזרה פעמים על יסוד ביחס לגר, שזה בא ללמד שאחד זה על גר צדק ואחד על גר תושב (יבמות מח ע"ב). דהיינו אם כבר נאמר לאהוב את הגר, הרי שהציווי הנוסף על אהבתו מתייחס כנראה לגר אחר – גר תושב.

הרב יוסף אלבו בספר העיקרים מבין כך את הפסוקים בספר דברים, ולמד מהם על אהבת כל גר באשר הוא: "ואולם בחלק מהמצות שבין אדם לחבירו... הנה תורת משה שלמה מזולתה מן הדתות, כי היא תזהיר אהבת האנשים. אמרה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, יח)...ועל הגר אמרה: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר"...ולא גר צדק בלבד אלא אפילו על גר תושב שאינו עובד עבודה זרה" (ספר העיקרים מאמר ג פרק כה).

ביסוד הענין נראה שהפסוק בויקרא מדבר על אהבה "כמוך", אהבה שיש בה הזדהות מלאה: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, לד). כאן הגר מגיע לשוויון מלא, כאזרח. לעומת זאת בספר דברים ישנו ציווי על אהבה, אך אין זהות מוחלטת עד כדי "כמוך". יוצא שבתורה עצמה משרטטת שני מעגלי אהבה: הפנימי כולל את בן ישראל ואת גר הצדק, והרחב יותר כולל "את כל הבריות, את כל העמים".

פרשת השבוע צילום: shutterstock

אהבת אינטמיות ואהבת העולם

למעשה, החלוקה הזו לשני מעגלים של אהבה עולה מתוך הפסוקים שבדברים עצמם בהקשרם הרחב: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ־לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:... רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם וַיִּבְחַר בְּזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם בָּכֶם מִכָּל הָעַמִּים כַּיּוֹם הַזֶּה: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: (דברים י', יב; שם, טו-טז).

תחילת הפרשיה, מדברת באהבה ייחודית, הדדית, בין ה' ובין ישראל. זו אהבה בלעדית ואינטימית – "רק באבותיך חשק...". זו האהבה שמתוארת דורות רבים מאוחר יותר כ"אהבה... גדולה ויתרה", בברכת קריאת שמע הנחתמת במילים "הבוחר בעמו ישראל באהבה".

אך בפסוקים הבאים, ישנו מעבר מהלאומי והמיוחד אל האוניברסאלי שה': וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה: וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, יז-יט) פסוקים אלו כבר אינם מתארים את האהבה האינטימית אלא את זו האוניברסלית. אלוהים הוא "אלהי האלהים ואדוני האדונים". הוא אוהב את הבריות כולם ואת העמים כולם, ומתוך כך גם אנו נצטווינו לאהבם. אין זו אותה אהבה שתוארה "רק באבותיך חשק", אהבה בלעדית ואינטימית, אלא אהבה רחבה וכללית יותר.

יש הבדל בין "לאהוב" לבין "להיות מאוהב". לאהוב – זהו ציווי כלפי הבריות כולן. אך האהבה הבלעדית להיות מאוהב מיוחדת לישראל. זו האהבה עליה נכתב שיר השירים, שעליו אמר ר' עקיבא "שכל הכתובים קדש ושיר השירים קדש קדשים" (משנה ידים ג', ה).

פרשת השבוע צילום: pixabay

גוונים רבים לאהבה

גוונים רבים לאהבה. בבואנו לשאול כלפי מי נצטווינו "ואהבת לו", הרי שהתשובה תלויה בדיוק בטיב ובאופי האהבה עליה מדובר. על פי ניתוחנו במאמר זה, פרשיית אהבת הרע ואהבת הגר בספר ויקרא, אכן הובנה על ידי חז"ל כמכוונת רק לישראל. לפשטי המקראות, בהם הגר הוא כפי הנראה גר תושב, יישאר עדיין מקום מכח העובדה ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", והם יוסיפו ויהוו מגדלור ערכי הקובע את היחס הרגשי כלפי כל אדם. אולם, הכתוב בספר דברים מלמד אותנו להבחין בין גוונים השונים של האהבה. ישנה אהבה בלעדית, קשר אינטימי ועמוק, המתבטא בביטויים של "רק" ("רק באבותיך") ושל אהבה עזה ("חשק... לאהבה"). סביב אהבה זו ישנה אהבה רחבה יותר, אהבת עולם, רצון בטובתו של כל אדם וראיית את צלם א־לוהים אשר בו ואת היותו חלק מהעולם אותו ברא א־לוקים ואותו הוא אוהב. זוהי האהבה המופנית כלפי כל אדם, וכדברי הרב קוק בהם פתחנו: "אהבתי לישראל היא יותר נלהבה. יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש".

הרב יעקב נגן הוא ראש בית מדרש לישראל והאנושות מבית רשת אור תורה סטון ור"מ בישיבת עתניאל.