(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: (פרק יט)
בתחילת השער הארבעה וששים, שמתייחס לפרשת אחרי, כתב רבי יצחק עראמה בעל העקדה עצה חשובה הקשורה לתחילת פרשת קדושים: "דבר קדוש הוא להגיע האדם על שלמותו המכוון, שתהיה השקפתו באופני חיותו אל הטוב שבשרשי מציאותו לא על הרע שבו".
האדם מורכב מחומר ומרוח, וכדי שיגיע אל שלמותו עליו להתבונן בשורש הרוחני והטוב שלו ולא בשורש החומרי והרע שלו. בעל העקדה ממשיך ומבאר טעם לעצה זו:
"וזאת העצה היא מבוארת התועלת, כי ההתחלות והשרשים הטובים יחייבו האנשים לפעול פעולות טובות, אמנם הרעות יחייבום אל הפחיתות, ולפחות יתנצלו בהם לאמר כי כאיש גבורתו".
התבוננות האדם בשורש הרע שבו, בחומר, תגרום לו לעשות מעשים רעים; או לכל הפחות תהווה תירוץ בעבורו על מעשיו הרעים, שהרי הוא עשוי מן החומר ולכן הוא נמשך אל תאוות החומר. לעומת זאת התבוננות האדם בשורש הטוב שבו, ברוח, תגרום לו לעשות מעשים טובים.
בעל העקדה מוכיח את הדברים בין היתר מדברי אריסטו בספר המידות (אתיקה): "וזה המוסר החזיק בו החוקר וכתבו בפרק י"א מהמאמר העשירי מהמדות זה לשונו... "
בעל העקדה מצטט קטע מספר המידות שבו אריסטו אומר שלמרות שהאדם הוא "בן מוות", כלומר עתיד למות בבוא עתו, עליו לפעול בעולם כאילו הוא אינו "בן מוות".
לאחר הציטוט כותב בעל העקדה: "ראה כמה ערֵבים דברי החכם אשר בהם לימד דעת ויראת ה' בשיסתכל האדם תמיד אל שרשיו היקרים, ויעצים עיניו מדברי המתים, ומהחליט על עצמו כי הוא בן מוות לפי טבעו, אשר הם דברים המפילים עליו חבלי שינת ההתרשלות תנומת העצלות והרפיון, אבל שיָשים אל לבו תמיד יוקר נפשו ומעלתה אשר אם קטן הוא בעיניו, על דרך האמת הוא גדול יתר מאד".
אדם שמחובר לצד החומרי שבו וחי בתודעה תמידית שהוא בן חלוף, יימנע מלעשות דברים בעולם, כי התודעה הזו גורמת לאדם ל"שינת ההתרשלות" ול"תנומת העצלות והרפיון". לכן ההנחיה לאדם היא להיות מחובר לצד הרוחני שבו ולחשוב על "יוקר נפשו ומעלתה".
דברים זהים לדברי אריסטו נמצאים, לדברי בעל העקדה, גם בספר תהלים מזמור מה ("למנצח על שושנים לבני קורח משכיל שיר ידידות"): "וזו עצמה עצת המשוררים בני קרח במליצתם הנכונה בתוכחת הנפש ומוסריה. אמרו: 'שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ' (תהלים מה, יא). ירצה: שִכחי עמך ובית אביך החומריים וזכרי כי ממקום קדוש לוּקחת, דכתיב (בראשית ב, ז) 'ויפח באפיו נשמת חיים'".
המשוררים בני קורח קוראים במזמורם לנפש לשכוח את השורש החומרי שלה ולזכור את השורש הרוחני שלה, את המקום הקדוש שממנו לוקחה.
בעל העקדה מוסיף שזו גם כוונת הפסוק הפותח את פרשת קדושים, "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם": "והוא עצמו מה שכוון מהמאמר הא-לוהי הקדוש שנאמר (ויקרא יט, ב) "קדושים תהיו כי קדוש אני ה'", ירצה: לא תתרשלו במנהג הטהרה והנקיות בטענת פחיתות חומריכם, כי קדוש אני ה' הנותן רוח בכם והנופח נשמותיכם כמו שנזכר, ונאמר (ישעיהו נז, טז) "כי רוח מלפנַי יעטוף ונשמות אני עשיתי"".
הציווי "קדושים תהיו" מנומק "כי קדוש אני ה'". כוונת הדברים, לדעת בעל העקדה, היא שיכול אדם לטעון כנגד הציווי להיות קדוש, שאין לו אפשרות להיות קדוש בגלל פחיתות החומר שממנו הוא נוצר – החומר מונע ממנו להיות קדוש. כנגד זה מנומק הציווי – "כי קדוש אני ה'", כלומר כדי להיות קדוש אדם צריך לזכור דווקא את השורש הרוחני שלו, את הרוח והנשמה שניתנו בו על ידי הקב"ה.