פרשת קדושים – לדון לכף זכות

אם הציווי לדון לכף זכות היה ביאור למצוות "ואהבה לרעך כמוך" זה היה מובן, כי כשאתה אוהב מישהו אתה צריך גם לדון אותו לכף זכות, אך לקשר זאת לציווי "בצדק תשפוט עמיתך" לכאורה זה לא קשור?

הרב הלל מרצבך 27/04/22 15:40 כו בניסן התשפב

פרשת קדושים – לדון לכף זכות
הרב הלל מרצבך, צילום: יואל אליוה

רש"י בעקבות חז"ל מבאר את הפירוש של הציווי "בצדק תשפוט עמיתך" – "הוי דן את כל האדם לכף זכות". ועולה השאלה מה הקשר בין הפסוק לבין הציווי הזה? אם הציווי לדון לכף זכות היה ביאור למצוות "ואהבה לרעך כמוך" זה היה מובן, כי כשאתה אוהב מישהו אתה צריך גם לדון אותו לכף זכות, אך לקשר זאת לציווי "בצדק תשפוט עמיתך" לכאורה זה לא קשור?

ועוד יש לשאול, לכאורה זה קצת ההפך, "בצדק" פירושו באופן הכי ישר וצודק, "לדון לכף זכות" זה להסתכל על המציאות ולעקם אותה לכיוון חיובי, לא לחפש את הדבר הצודק ביותר?

ברצוני לנסות להציע שתי תשובות לשאלות שהעלנו:

  • באופן אינטואיטיבי אנו נוטים להאשים. נטיית הלב הטבעית שלנו היא לדון לכף חובה מישהו שמתנהג בצורה לא טובה ולא ישרה. כאן באים חז"ל ואומרים לנו. אתם רוצים להגיע לאמת השלימה עליכם לדון לכף זכות. עליכם להסתכל על המציאות באופן חיובי, וככה תגיעו ל"צדק".
  • חז"ל דורשים כאן את המילה "בצדק" מלשון "צדקה" או מלשון "צדיקות". גם צדקה וגם צדיקות באו מהשורש של המילה "צדק". אדם צדיק ביהדות זה לא אדם שעושה את המחויבות שלו אלא אחד שעושה מעבר. גם אדם שנותן צדקה, בדרך כלל זה לא המחויבות הפשוטה, אלא מעבר. מלמדים אותנו חז"ל שהצדק האמתי זה לדון לכף זכות. אמנם זו דרישה גדולה, אך זו החובה שלנו. זה מה שצודק לעשות יותר.

אם נעמיק בכך, נראה שבעצם זו הפרשה שלנו, פרשת קדשים. ציווי לכלל ישראל להיות קדושים, פרשה זו נאמרת בשעת ההקהל בפני כל ישראל. משמעותו שאנו צריכים להגיע אל קדושים, להיות מיוחדים, להיות צדיקים. עם ישראל הוא לא סתם עם אלא עם שנדרש ממנו יותר. אנו צריכים להפסיק להיות בינוניים ומצווים להיות יותר, להוסיף בקודש.

רעיון זה מתיישב עם פירושו של הרב שמעון שקופ בהקדמתו לספר "שערי יושר". שם הוא כותב שקדושה פירושה להקדיש את עצמך למען הכלל. כדי שתוכל להקדיש את עצמך למען כלל ישראל, אתה צריך להתנזר מהנאות גשמיות, ומעיסוק בעצמך, כי רק באופן כזה אתה פנוי לתת מעצמך לטובת הכלל באופן השלם יותר.

הרב שלמה קרליבך סיפר כך:

באיזה מקום יש בית כנסת, ושם מתפללים ממש עם כל הלב, עם כל הנשמה. במיוחד שיש שם הרבה ילדים קטנים, והם שרים ממש כמו מלאכי השרת.
פעם באתי לשם בשבת בבוקר. לצערי, החזן – מעולם לא שמעתי דבר כזה. אין לו קול, אין לו שום דבר. לא זוכר את המנגינות – טוב, אז אני סולח לו. אבל המילים, הוא אפילו לא אומר את המילים טוב. הוא אומר: "שוכן, מרום, קדוש, לישרים, תהילה, תתהלל, ובמקהלות, משיחך...".
ממש לא רציתי להתפלל אתו.

 

הייתי בטוח, מסתמא הוא אדם עם הרבה כסף, יש לו יארצייט, או משהו, והוא נותן כמה מאות שקלים לבית הכנסת ומרשים לו להתפלל... איזה גועל נפש.
עמדתי לי בפינה והתפללתי לעצמי. אבל מה אפשר לעשות, כשמוציאים את הספר תורה, מוכרחים, מוכרחים, מי לא רוצה לנשק את הספר תורה?
אז טוב, אני ניגש לארון הקודש לנשק את התורה, וארון הקודש שם יש לו מדרגות עד למעלה, ואני רואה ששני יהודים מחזיקים בחזן. ואני שואל אותם: "הוא לא יכול ללכת?", והם אומרים: "לא, אתה לא מכיר אותו? הוא החזן העיוור...".
הוא היה חזן ראשי בלעמברג, והיה לו קול ממש כמו ללויים בבית המקדש, והיה באושוויץ ארבע שנים, ומרוב מכות אין לו עוד עיניים, אין לו קול, וגם, נעבעך, שכח את המילים של התפילה... והיום ביקשו ממנו שיעבור עוד פעם לפני התיבה.
אתם מבינים? איזה תפילות, איזה תפילות...
אם פעם אחת ביום הכיפורים, או דקה אחת, אזכה להתפלל כמו שהוא התפלל אז בשבת בבוקר... מסתמא הוא זכר את כל התפילות בלעמברג, כשהיה לו קול, איך שהוא ראה את הכול, ועכשיו הוא שבור, לא נשאר רק שברי שברים. אם יש אדם אחד עם לב נשבר, זהו החזן העיוור.
איך זה לא הרגשתי? איך לא הרגשתי את עומק התפילות שלו? ממש לא רציתי לחיות. חשבתי איך אני חיצוני חיצוני, אין לי שום פנימיות. עמדתי ככה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
בינתיים החזן התקרב עם שני היהודים ששומרים עליו, וכל אחד מהמתפללים מנשק את התורה. כשהוא עבר על ידי, במקום לנשק את ספר התורה נישקתי את ידיו הקדושות.

שנזכה להיות קדושים, להיות צדיקים, לדון לכף זכות אחד את השני, ומתוך כך, ה' הטוב ידון אותנו גם לכף זכות. ויראנו בישועתו בקרוב. במהרה בימינו אמן.

 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר