"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". בנקל ניתן לחשוב כי מצווה זו בעיקרה מעשית היא. יש לקום מפני הקשיש שקשה עליו העמידה; לכבד אישה מבוגרת בעמידה בתור; להתייחס יפה לסבא ולסבתא. אולם אם כן, מה מקומה של מצווה זו בפרשת קדושים? ובמה שונה היא משאר המצוות שבין אדם לחברו שאינן כלולות תחת הכותרת "קדושים תהיו"?
דומה שציווי זה של התורה יש בו הרבה מעבר לפעולה כזו או אחרת. טמונה בו קריאה תרבותית רחבה הרבה יותר ממה שאנו רגילים לחשוב, קריאה הבאה להטמיע ערכים מסוימים ולהתוות סדר יום חברתי אחר.
בעידן המודרני, בו טכנולוגיות מתחדשות כהרף עין וקצב העברת המידע כל כך מהיר, העולם שייך לצעירים - פשוטו כמשמעו. ילד קטן יודע לתפעל מערכות מחשוב בהרבה יותר טוב מסבו הקשיש; חברות רבות יעדיפו עובדים צעירים הבקיאים במערכות החדישות ביותר על פני עובדים מנוסים אך מיושנים; ובחור צעיר לימים יוכל בלחיצת מקלדת להשיג מידע רב יותר על נושא מסוים מכל מה שמוריו בביה"ס ובאוניברסיטה למדו במהלך שנותיהם הרבות בלימודים.
יתר על כן; אם פעם היה צריך לעבוד שנים רבות, ולחסוך פרוטה לפרוטה כדי לצבור הון, כיום זה מיותר לחלוטין. פשוט יותר לחשוב על מיזם מסוים, או לפתוח עסק מצליח - והנה אתה מיליונר ועוד לא חגגת 25. לא בכדי תכניות הלימוד למנהל עסקים באוניברסיטאות ובמכללות מלאות עד אפס מקום.
צעיר זה יפה. צעיר זה מוצלח. צעיר זה "אין". זו ההשלכה התרבותית הישירה של העידן המודרני. אם פעם גיבורי התרבות היו בעלי הוותק והניסיון, שרק השביחו ככל שהזמן חלף, כיום מושא ההערצה זה אותו בחור תיכון שכבש את בימות כוכב נולד, וכל זאת לפני שהוציא אפילו אלבום אחד. שכן, כבר אמרנו שבעידן של הצעירים אין צורך בבניה איטית של הקריירה. הכול יכול להתהפך בין רגע - אתמול היית בחור אלמוני; היום סלבריטי.
המלחמה הגדולה ביותר היום בעולם היא המלחמה נגד הזקנה. הנשק - מוצרי הטיפוח וניתוחי הפלסטיקה. היעד - לא להראות מבוגר. המחלקות למדעי הרוח באוניברסיטאות כמעט ריקות מאדם. שכן, ממתי לאחרונה מישהו נהפך מיליונר מניתוח ספרותי או מחקר במחשבת ישראל? ובכלל, מיהם הזקנים הללו שעוד כותבים בעפרון את כתביהם שילמדו אותנו, אנשי המחשב והאינטרנט?!
אך לתורה מסר אחר: "והדרת פני זקן". התורה לא מבקשת שנקום מפני המבוגרים כי יש לרחם עליהם, מפני שקשה להם. מבט זה נובע בדיוק מאותה עמדה שהתורה רוצה לשלול - שהצעיר הוא החזק והעליון, וככזה עליו לרחם על החלש. כוונת התורה היא הפוכה - עלינו לכבד את הזקן כי הוא העליון. אין זה משנה אם חלש הוא או אם עדיין כוחו במתניו - עלינו להכיר במעלתו ובערכו. כי לאותו זקן יש דבר שאין לאף צעיר בגיל השלושים, מוצלח ככל שיהיה. לזקן יש חכמה, חכמה שרכש בעמל חייו. 70 או 80 שנה מלמדים דבר מה את האדם, גם אם אין הוא מצוי בעסקי המחשב ולא מעודכן בחידושי הטכנולוגיה האחרונים. החוויות שעבר, המראות שראה, כל אלו פיתחו בו מבט עמוק על החיים, ואת זה הצעיר לעולם לא יוכל להשיג - לפחות עד שיהיה זקן.
התורה מבקשת לכונן אפוא סדר תרבותי אחר ממה שאנו רגילים אליו. תרבות בה הגיבורים הם המבוגרים והזקנים, אותם אנשים המשולים ליין שככל שמתיישנים כן הם משתבחים, ולא הצעירים המוצלחים. ממילא גם הערכים שעומדים בראש הסולם הם אחרים. לא רק כסף ולא רק פרסום, אלא חכמה ודעת, תבונה ועומק, ובקיצור - קדושה.
יצא הדבר, והשנה נסמכה פרשת קדושים ליום השואה. מי ייתן ויועילו דברים אלה להכרה בערכם המסולא בפז של אותם גיבורים שחוו את מאורעות השואה ועודנו איתנו בחיים. שנדע להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה לא כי הם מסכנים, אלא מפני שעולמם עשיר ומלא יותר מכל מה שהדור הצעיר יכול להשיג - גם בעידן האינטרנט.