סגור

פרשת קדושים: על המולך

מה זאת אהבה? שאלתי את עידו, והוא זרק בי מבט מצודד.

ד"ר משה מאיר
כז בניסן התשעט
,
02 במאי, 2019 10:24

צילום: shutterstock

בפרשתנו מופיעה הרחבה, של איסור שהוזכר בקצרה בפרשה הקודמת: העברת זרעך למולך. התורה אוסרת לעבוד עבודה זרה, גם כאיסור כשהוא לעצמו וגם כחיקוי לגויים. כאיסור כשהוא לעצמו, עבודה זרה מורה על התכוונות לאלוהים אחרים.
כחיקוי לגויים, אופני עבודה זרה הם חלק מתרבות זרה שישראל נקרא להיבדל ממנה. מכל אופני עבודה זרה הרבים והשונים, 'זכתה' ההעברה למולך להרחבה יתרה. גם בדברי הנביאים היא חוזרת ונשנית, כמסמנת דרך שגויה ורעה. איסור ההעברה למולך, עמום ורחוק מלהיות פשוט וברור. יש אומרים, כי האיסור המקורי הוא שריפת הבנים למולך, ההעברה שלהם באש היא חיקוי ועידון של הנוהג הקדום. יש אומרים שההעברה כי הנוהג היסודי, וככזה חל עליו האיסור.
יש אומרים כי ה'מולך' הוא אל מהאלים, ויש אומרים כי המדובר ב'מלך' שביום הכתרתו נהג המנהג הנלוז. מכל מקום, התורה מחריגה את העבודה הזרה הזאת. מה ראתה על ככה?

אם ביסודה של העבודה הזרה הזאת היתה שריפת ילדים, ייתכן שהסיבה לכך היא הרצח. בין אם כך ובין אם ההעברה היא היסוד, ייתכן והסיבה היא יחסי ילדים הורים. מה הסיבה שהורה רוצה להרוג את בנו כחלק מעבודת אלוהים? יש הרואים בילד חלק מזהותם שלהם, הקרבתו היא הקרבת עצמם. רתיעת התורה יכולה להיות רתיעה מתמונת הזהות הזאת, תמונה שהמאבק סביבה מתועד בכתבי הקודש. התורה מורה כי ריבונו של עולם פוקד עוון אבות על בנים. ספר דברים מורה, כי לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות. אפשר לומר כי הדיבר הראשון מתאר את הנהגת ריבונו של עולם, ואילו השני מורה כיצד ינהג אדם באדם. למרות זאת, יש מתח בין שתי תמונות העולם האלה.
המתח מתפרץ בדברי ירמיהו, המסמן את העתיד בו לא יאמר: 'אבות אכלו בוסר, ושיני בנים תקהינה'. יחזקאל מתפתח את התמונה, מתעמת עם העם ומורה כי כבר עתה - לא יאמר כך, אלא איש בחטאו ימות. הפילוסוף הרמן [יחזקאל] כהן, רואה בפרק זה שביחזקאל [י"ח], את פסגת כתבי הקודש. כאן נוצר היחיד.

אני מרגיש שגולמי הרעיון הגדול הזה נמצאים ביחס של התורה למעביר בנו ובתו באש, למולך. לא ייתכן שתקריב את בנך. הוא ישות נפרדת, חירות, אינך יכול לעשות בו כחפצך. מי שמך?!

הד לכך נמצא בסיפור היסוד של העם היהודי - עקידת יצחק. יש הרואים בו את סיפור ההקרבה הגדולה של אברהם, שהיה מוכן לשחוט את בנו למען ריבונו של עולם. אני חושב שכאן טעות גדולה. אברהם הוא הרקע, הסיפור הוא סיפור ה'אל תשלח ידך אל הנער'. זה החידוש של התורה. הוא כולל בחובו את ה'לא תרצח' - אבי אבות הצו המוסרי, ואת חובת הנפרדות בין אב לבנו. הוא לא שלך. הוא לא חלק מזהותך. הוא נפרד. הבן חייב בכבוד האב, האב חייב ללמד את בנו - תורה ומיומנויות חיים - יש כאן אהבה, יראה, כבוד ומחויבות. כל הזיקות האלה צומחות מתוך נפרדות. יש קשר עמוק, יש שושלת, יש העברת המסורת - אבל אין טשטוש זהויות. כך כותבת דליה רביקוביץ', בשיר על הבן שלה, עדו:

מה זאת אהבה? שאלתי את עידו
והוא זרק בי מבט מצודד
והוא אמר לי בזעף או בחמלה:
אם את עדיין לא יודעת,
כבר לא תדעי לעולם.

ואז אמרתי לו בלי זעף ובלי חמלה
אבל במבט מצודד ומעט משועשע
אני יודעת מה זאת אהבה
בסך הכל רציתי לבדוק את כושר הביטוי שלך
וכושר ההבעה שלך בעברית
וגם רציתי טיפת זעם וחמלה
כדי לקיים את המתח,
שלא נתחיל לשעמם זה את זו
ולא נריב ואחר כך נתנצל,
זה אוכל אותי,
אני יודעת מה זאת אהבה.
למשל, אני אוהבת אותך.

היחס בין הורה לבן הוא מורכב, יש בו זעם, חמלה, מתח, שעמום, ריב, התנצלות זעף. כל אלה מצטרפים ל... 'אהבה'. אבל כל הזיקות האלה מתנהלות, כשי הפרדה. יש אמא ויש בן. הם שונים, הם משוחחים.

שימו נא לבכם, כי מיד לאחר הפרשה העוסקת בהרחבה במעביר זרעו למולך, מופיע הצו:
כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת
אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל
דָּמָיו בּוֹ.

כשם שיש חובה על ההורה לבלום את היצר הקמאי הרואה בבנו ובבתו חלק מזהותו, כל יש חובה על הבנים לבלום רגשות כעס מלבוא לידי ביטוי בדיבור, בקללה. אסור לתת לטבע, לטבע האדם, לנהל אותנו, עלינו לנהל את טבע האדם שבנו, בהתאם לנורמה ולצו המוסרי.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

רופאים במחלקת קורונה. ארכיון צילום: David Cohen/Flash90

האם צריך לברך הגומל על החלמה מקורונה?

קרא עוד