התקופה היחידה שבה בני ישראל לא מתלוננים בימי המדבר היא בפרשות שמוספר בהן על בניית המשכן. העם לא מקטר על הבקשה ממנו לכסף, על הדרישה לסייע, על לוחות הזמנים הצפופים, או על המבנה העתידי שידרשו לעבוד בו. דבר זה מעורר תמיהה, הכיצד הכל מתנהל ברוגע וללא כל תלונה?
הקושיה גדולה, כשאנו יודעים שעם ישראל התלונן רבות בהיותו במדבר על דברים רבים ושונים, כבר ביציאה ממצרים ורגע לפני מתן תורה. מה קרה בתהליך בניית המשכן שגרם לתחושת שלווה ורוגע?
שמעתי בשם הרב יונתן זקס ז"ל, שהסביר שהמשכן הוא המקום היחיד שבו עם ישראל נדרש לעשות מעשה. לא לסמוך על ניסים, לא להתפעל מנפלאות האל, אלא לבנות בעצמו, להיות שותף פעיל. כשאדם מבטא את עצמו אין לו פריווילגיה או רצון להתלונן על דבר. כשאדם יודע שרכושו הפרטי או יצירתו היא שגרמה לתוצאה, הוא יהיה שבע רצון ממנה. על מנת להשרות שכינה, ה' נותן לעם ישראל לבנות משכן בעצמם. במקום תלונות הוא מקבל קרבנות תודה.
רעיון זה הזכיר לי סיפור ששמעתי בשיעור מאת הרב אורי שרקי שליט"א:
הרב מאיר אג'ייני ז"ל (אביו של הרב אליהו רחמים זייני שליט"א, רבה של הטכניון) הגיע מאלג'יריה לפריז. שם נתנו לו לשמש כרב באחת הקהילות המתפוררות בפריז, והוא הפך אותה לאחת הקהילות המפוארות בצרפת.
כשנשאל כיצד עשה זאת, ענה שכמעט לכל אחד בקהילה היה תפקיד של אחריות. אפילו על זוטות הוא מינה אנשים ודאג שהם יבצעו את המשימה כראוי. באופן זה כל אחד הרגיש שייך, מחובר ומחויב לטובת הקהילה.
מספרים על בחור צעיר שסיים את לימודיו בציור ורצה לבחון את יכולותיו בתחום. הוא לקח סט צבעים, צייר ציור מושקע מאד, הניח אותו על כן ציור באחד הקניונים המקומיים, וכתב מתחת לציור: "אני צייר מתחיל, אשמח לקבל ביקורת על הציור. כל הרואה בציור טעות - ייקח את העט השחור שהשארתי למטה, ויסמן באיקס את המקום הבעייתי".
למחרת, הגיע הבחור אל הקניון, וחשכו עיניו - הציור היה מלא באיקסים. בבושת פנים הוריד את ציורו וחשב לעצמו: "אין לי עתיד בציור". הוא לקח את הציור למורה שלו וסיפר לו על הניסיון המר. שאל אותו המורה: "האם תוכל לצייר ציור זהה לציור הזה?"
"בוודאי", ענה הצייר המתחיל, וניגש מיד למלאכה. כעבור שלושה ימים הציור השני היה מוכן, זהה לחלוטין לקודמו. הבחור והמורה לקחו את הציור החדש, הניחו אותו על כן ציור בקניון אחר, וכתבו למטה: "אני צייר מתחיל, ומעוניין לקבל ביקורת על הציור שלי. כל הרואה בעיה כלשהי בציור, אשמח אם יתקן וישפר אותו".
למחרת הגיע הצייר ונוכח לראות שאף אחד לא נגע בציור.
אמר לו המורה: "אתה רואה את ההבדל? להגיד מה לא בסדר - כולם יודעים, אבל לתקן ולשפר כמעט אף אחד לא מסוגל". להתלונן ולבקר מבחוץ זה תמיד יותר קל. לפעול, לתת ולעשות טוב זו הדרך להתחבר, ולהצליח לתקן באמת.
כשעם ישראל שותף פעיל בעשייה המבורכת, אין לו תלונות, המשכן הוא פרי כפיו, וכך זוכה להשראת שכינה בתוכו. כפי שמסתיימת הפרשה: "וכבוד ה' מלא את המשכן".