פרשת פקודי: כיבוד הורים והשראת שכינה

לא רחוק הדבר, שמושג הבית ובייחוד המושג של קשרי אבות ובנים, עומדים בשורש משכן העדות והשראת השכינה באומה.

הרב ברוך אפרתי
כח באדר א'
,
05 במרץ, 2019 11:15
הרב ברוך אפרתי

הרב ברוך אפרתיצילום: דוברות דרך אמונה

בפרשתנו אנו קוראים על הקמת משכן העדות.

ראשית הפרשה עוסקת בשמות האחראים על בניין המשכן- "עֲבֹדַת הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי....וְאִתּוֹ אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ". התורה מדגישה לא רק את שמות האחראים, אלא גם את היותם בנים לאבותם- תיאורו של כל אחד, כבנו של אביו.

את המוטיב הבסיסי הזה- האבות והבנים, אנו מוצאים גם במשיחת אהרון ובניו בידי משה, כאשר התורה מדגישה שבני אהרון נמשחים מיד לאחר אביהם, וכהמשך לכהונתו-

" וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד... וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת-אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ...וְאֶת-בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת....וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם, כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם, וְכִהֲנוּ לִי".

כמו כן אנו רואים שהתורה קושרת את מהות המשכן עם היסוד הביתי בסיכום הפרשה - "כִּי עֲנַן ד' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם, וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם".

לא רחוק הדבר, שמושג הבית ובייחוד המושג של קשרי אבות ובנים, עומדים בשורש משכן העדות והשראת השכינה באומה.

עלינו להתבונן אם כן, באותו קשר בסיסי וקדוש, בין אב ובנו (וכמובן בין אם לילדיה), אשר מהווה את המסד למשכן ולמקדש.

התורה מצווה אותנו מספר פעמים על כיבוד הורים ומוראם. מצווה זו כה חשובה בעיני השם יתברך, עד כי היא מופיעה בעשרת הדברות בסיני, המהווים כעין יסודות לתורה.

רבותינו ראו בזיקה בכיבוד הורים שני היבטים עיקריים-

הראשון הוא ההיבט של 'החזר חוב'. הבן חב להוריו את חייו, ומכאן שהוא מצווה לכבדם.

הירושלמי אומר כך (פאה א)- "אמר ר' אבא בר כהנה- השוה הכתוב מצוה קלה שבקלות למצוה חמורה שבחמורות. מצוה קלה שבקלות זה שלוח הקן, ומצוה חמורה שבחמורות זה כיבוד אב ואם. ובשתיהן כתיב "והארכת ימים". אמר ר' אבון: ומה אם דבר שהוא פריעת חוב כתיב בו "למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך", דבר שיש בו חסרון כיס וסיכון נפשות לא כל שכן?".

הירושלמי רואה בכיבוד הורים כעין החזרת חוב של הילד כלפיהם. הם נתנו לי חיים, ואני משיב להם בכך שאדאג לצרכיהם.

בגישה זו דרכו בעל ספר החינוך-
"שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו".

וכן בעל חיי אדם (א סז)- "דכל מצוות הבן על האב ואם, הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו....ואם כן בכלל הפרעון, שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו ולא יהיו עליו לטורח ולמשא".

ההיבט השני, הינו כיבוד הורים מצד ההשגחה העליונה.

דהיינו, אם הבורא שם אותי כבן של הורים אלו, אזי הדבר אומר שרק מעמדה נפשית זו, של בן שלהם, אחיה ואשתלם בעולמו. ומכאן, שעלי לכבדם ולירא מהם, משום שאם נבראתי כבנם, ועל ידם, אזי יש בכך ערך אלוקי, וההשגחה בסיבוביה יודעת שזו האמת והטובה הגדולה ביותר היכולה להיות לי, ולהם. גם אם איני מבין זאת, ואיני רואה מה קיבלתי מהם בפועל, עדיין עלי להאמין שרק כבנם וביתם של זוג הורים זה, אגיע לייעודי בעולם.

בכיוון גישה זו באר הרמב"ן את המצווה- "כבד את אביך - הנה השלים כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ד' הוא אבינו הראשון, והמוליד (-האב) הוא אבינו האחרון, ולכך אמר במשנה תורה 'כאשר צויתיך', בכבודי, כן אנכי מצוך בכבוד המשתתף עמי ביצירתך... ויכנסו בכלל הכבוד דברים אחרים, כי בכל כבודו נצטווינו, ומפורשים הם בדברי רבותינו וכבר אמרו, שהוקש כבודו לכבוד המקום".

הרמב"ן רואה בכיבוד הורים, המשכיות של כבוד אלוקים ומוראו. יתכן שזאת משום שהבורא הוא סיבת היותי חי, ואבי ואימי הם הדרך בה הוא נתן לי את חיי, ועל כן ודאי רק דרך זו היא הטובה והאמיתית, ועלי לירוא ולכבד אותם.  מטעם זה, ברור מפני מה כיבוד אב ואם הוא הדיבר החמישי, השייך לקבוצת הדיברות הראשונה של 'בין אדם למקום', ולא 'בין אדם לחבירו'. יסוד היחס להורים, מבטא את יסוד היחס לבורא המשגיח.

מרתקים הם דברי המשך חכמה בסוגיה זו- "ולכן אמר, אף באופן שאביך ואמך עזבוך ולא גדלוך גם כן תכבדם, כאשר צוך ד' אלקיך במדבר, ששם לא היה טורח גדול על האבות בגידול בניהם, כי מן היה יורד מן השמים, ומים מבאר, ובשר משליו, והענן היה מגהיץ מלבושיהם, ובכל זאת צוך ד' לכבד אביך ואמך, כן תעשה לדור אחרון... שאף אם אין האב מוריש לו הדיעות הצודקות, גם כן תכבדנו כאשר צוך ד' אלקיך, שאתה בדור שהבנים ג"כ שמעו מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פרושי התורה שבע"פ שמעו מפי משה, ואעפ"כ צוך ד' אלקיך לכבד אביך ואמך".

ביאור דבריו, שכיבוד הורים ומוראם אינו תלוי בשאלה עד כמה קיבלתי מהם, אלא בעצם העובדה שהם הוריי ואני מקבל סמכות זו כבנם (גישה זו מתיישבת עם שתי ההבנות דלעיל). וההוכחה לכך, שנצטווינו במצווה זו במקום שבו לא קיבלנו מהורינו כמעט דבר- במדבר. קיבלנו אוכל משמים, מים מבאר מרים, בגדים ע"י ענני הכבוד, ואפילו תורה קיבלנו איתם בסיני. ודוקא שם, השם מצוה אותנו לכבדם, על מנת להורות שהכבוד ההורי אינו נשען על כמות ההטבה שקיבלתי מהם אלא על עצם היותם הוריי. אף אם אני כבנם לא קיבלתי דבר ניכר, עדיין עלי לכבדם, כמו שבימי המדבר נצטוו לכבדם במקרה דומה רק בשל היותם הורים והיותך בנם.

ושמא כך יש לבאר את דברי הגמרא על רבי טרפון- "רבי טרפון הוה ליה ההיא אמא דכל אימת דהות בעיא למיסק לפוריא (כל פעם שרצתה לעלות למטה), גחין וסליק לה (התכופף על מנת שהיא תדרוך עליו), וכל אימת דהות נחית (וכשהיתה יורדת מהמיטה) - נחתת עלויה (ירדה עליו). אתא וקא משתבח בי מדרשא (בא והשתבח בבית המדרש), אמרי ליה (אמרו לו): עדיין לא הגעת לחצי כיבוד, כלום זרקה ארנקי בפניך לים ולא הכלמתה?".

יש לשאול על דברי חבריו של רבי טרפון. וכי אמא שדורכת על בנה, הוא דבר פחות מאשר אמא הזורקת ארנק לים? מפני מה ראו חכמים מעלה גדולה יותר במי ששותק כאשר אמא מפסידה אותו והוא שותק, אפילו יותר מהשפלה שבדריכה על האדם?

לענ"ד ניתן להסביר, שכאשר אדם עושה מעשה של סיוע להוריו, גם אם הוא מעשה אצילי מאד, עדיין יש כאן מקום אקטיבי שלו, וממילא הרגשה מסויימת של נתינה. הוא עזר לאמו, הוא נתן לה. אך מדריגה עליונה מכך, היא עצם העמדה הנפשית של הבן כאדם המצוי תחת סמכות הורית. העמדה שלנו כילדים המקבלים סמכות, מתגלה בכך שהבן שותק גם כאשר קורים דברים שאינם קלים על ידי הוריו. כאן הוא לא עושה מעשה אצילי של חסד להוריו, אלא רק מקבל את סמכותם בשתיקתו, ובזה מחזק את עמדתו הנפשית כבן לעומת ההורה שהשם ברא מעלי.

על כל פנים, ראינו שהיחס לכיבוד הורים, נובע מהחזרת חוב, וגם מאמונה בהשגחת השם אשר ברא אותי כבנם. ראוי להוסיף את דברי המלבי"ם (פר' ואתחנן) המדגיש מבט משמעותי למצווה זו, המיטיב את חיינו האנושיים-

"יש בני אדם שחושבים שהרעות שבעולם הם יותר מן הטובות, וקצים ומואסים בחייהם ומקללים את אבותם שהביאו אותם אל המציאות הזה שהוא לרעתם... לכן אמר 'ולמען ייטב לך', שעל ידי שתכבד אב ואם ותחשוב שהחיים הם טובים, כן ייטב לך באמת".

המלבי"ם מראה כיצד כיבוד הורים מחזק את המבט האופטימי על המציאות. לא די שאתה חב להם, ולא די שהשם ברא אותך כבנם, אלא שעצם הכבוד שאתה מעניק להוריך, מחזק בך את הראיה החיובית על החיים. אתה מתרגל להעריך את הסובב אותך, את הטובות שהשם נטע בעולמך, וממילא את הוריך. גם אם האדם פסימי ורואה שחורות, סגולת כיבוד הורים יכולה לעורר בו מבט שמח וישר יותר, הרואה את הטוב אשר סובב אותו.

על כן התורה מדגישה את העמדה ההורית ביחס למשכן. הן בשמות הבונים, הן בשמות הנמשחים, הן ביסוד בית ישראל.

עמדתנו כבנים להורינו, היא הבסיס להשראת שכינת השם. היא העמדה של היותנו מקבלים ומעריכים את הסמכות שמעלינו. עמדה זו, מתגלה בשלוש העקרונות כדברי רבותינו לעיל - החזר חוב עמוק על חיינו, אמונה שרק כבניהם נגיע לייעודנו, והכרה באור ובטוב של החיים בעולמנו.

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

נתניהו ופומפיאו צילום: קובי גדעון /לע"מ

נתניהו למזכיר המדינה האמריקני: "איראן מגבירה את תוקפנותה באזור"

קרא עוד