פרשתנו פותחת בדבר ה' על פינחס לאחר שהרג בדם קר את זמרי בן סלוא וכזבי בת צור (במדבר, כה יא-יג): "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:"
אחר שזמרי בן סלוא עושה את המעשה הנוראי עם כזבי בת צור, לעיני כל עם ישראל, נתעלמה ממשה רבנו ההלכה. עד שפנחס בא ומזכיר לו, וכדברי רש"י (במדבר כה, ז) ע"פ המדרש: "וירא פינחס - ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו':"
דין זה של הקנאים, הוא דין מיוחד הוא לא נמצא בסתם מקרה. בדרך כלל צריך לנהוג בסבלנות וללכת לבית דין, ושם דנים את האדם אם לחיים או למוות. אך קנאים זה דין אחר, קנאים חורגים מהדין הרגיל, כשרואים דבר חמור, הם קמים ועושים מעשה.
ויש לשאול מספר שאלות על כך:
- מדוע אחר שפינחס עושה את מעשה הקנאה הגדול, ה' נותן לו "ברית שלום". היה יותר מתאים שפנחס יקבל תעודת גבורה, או אות הקנאה, ומדוע זוכה לברית שלום דוקא, הרי שלום זה הפך המלחמה?
- מדוע דווקא על מעשה זה זוכה פינחס "לברית כהנת עולם", הרי נפסק להלכה שכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו. הלכה זאת נלמדת מהגמרא (ברכות לב: ): "אמר רבי יוחנן: כל כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א) ידיכם דמים מלאו"?
- הרי מעלתם של הכהנים הייתה בהשכנת שלום ולא במלחמה, כפי שכבר נאמר בספר מלאכי (פ"ב ד-ז): "לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי…בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם… תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי… כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ" (מלאכי ב',ד-ז). וכן נאמר על אהרון הכהן (סבו של פינחס) במסכת אבות (פ"א): "אוהב שלום ורודף שלום". וכך כותב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פי"ג, הי"ב): "ולמה לא זכה שבט לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים". וא"כ צריך להבין מדוע פינחס במעשה הקנאה שלו זוכה לברית שלום וברית כהונה ששניהם לכאורה נוגדים את מעשה הקנאה?
המפרשים במקום כבר עמדו על שאלה זו והציעו מספר פירושים:
רש"י ביאר שאין הכוונה לשלום במובן של הפך מלחמה, אלא לברית מתנה, כשכר על קידוש שם שמים: "שתהא לו לברית שלום. כאדם המחזיק טובה וחינות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב"ה שלומותיו".
הסבר נוסף שהביא ראב"ע מפרש, שברית השלום היא מעין הגנה: "והטעם שלא יגור {יפחד} מאחי זמרי, כי הוא {זמרי} נשיא בית אב". כלומר, כיון שהרג אדם חשוב (נשיא בית אב לשמעוני) יש חשש לנקמת דם, וכדי להגן על שלומו של פינחס ניתנת לו ברית השלום.
הסבר שלישי שפעם שמעתי, שפנחס זכה לברית שלום, כתשובת המשקל, משום שהלך לקיצוניות אחת של קנאות, ה' נתן לו מתנת את ברית השלום, בשביל שיזכה לאיזון בעבודת ה' שלו, שיזכור שזה לא טוב להיות רק קנאי.
ראיתי עוד הסבר יפה (רביעי) של שהרב אהרון ליכטנשטיין שליט"א שביאר שגדלותו של פינחס הוא שאף שחי את כל חייו בתוך מציאות של "שלום", שהרי היה נכדו של אהרון. הוא ידע לצאת מאותו "שלום" בשעת הצורך ולעשות את מעשה הקנאה. והחידוש הוא שאישיותו לא נפגעה מכך ונשאר עדיין איש "שלום".
אך אולי ניתן להסביר הסביר חמישי, קצת שונה. פינחס זכה לברית שלום, משום שהוא השכין שלום בעולם, שלום בין פמליא של מעלה ולפמליא של מטה. ולשם כך חשוב להבין מה משמעות המושג "שלום".
כשהייתי ילד בגן, באחד מימי ההולדת. כל ילד קיבל וופל מצופה. קבלתי גם, ושמרתי על הוופל שלי בתא שלי בגן עד סוף היום, כשבאתי לאכול את הוופל. אחד הילדים בגן לקח לי את הוופל ואמר שזה שלו. טענתי בכוח שזה שלי והתחיל ויכוח נוקב כמעט עד מכות.
הגננת הגיעה לשפוט בינינו, היא שמעה את הטענות השונות, ולא היה לא כ"כ סבלנות. והחליטה כדיינת מדופלמת: בואו נעשה "שולם" כל אחד יקבל חצי מהוופל וכך עשתה חתכה את הוופל לשתיים. וכך היה. עד היום זכור לי הפגיעה הקשה. נאלצתי לוותר על וופל למען ה"שלום"!
ונראה להסביר ששלום אמתי זה כאשר כל כוח עומד במקומו הנכון. שלום זהו אחד משמותיו של ה'.
המהר"ל כותב בכמה מקומות, ש"התורה היא סדר העולם", משום שהיא מסדרת כל כוח במקום שלו. ומבארת לנו איך לחיות בצורה הכי מסודרת, כך שכל הכוחות יכולים לבוא לידי ביטוי בצורה הכי מושלמת שלהם.
הרב קוק כותב בעולת ראי"ה, "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", למרות שכשנכסים לביהמ"ד, רואים מריבות ומחלוקות רבות בין הת"ח. זהו השלום האמיתי, משום שמעמידים כל דבר על מקומו, מבררים היכן כל דבר צריך לעמוד. כל פרט בהלכה, וכל פרט במציאות, כשעומד במקום שלו, הוא מגיע לשלמות שלו.
וכן ירושלים, עיר השלמות. דוקא כשעמ"י יישב בירושלים, ודוקא כשיהיה לנו ביהמ"ק, וכשיהיה מורא לעמים מאיתנו, רק אז נגיע לשלמות.
הרבה אנשים חושבים ש"שלום" יגיע בכל מיני דרכים שונות, כמו ויתור על חלקים מארץ ישראל, צריך לדעת ש"השלום" האמיתי יגיע רק כשלא יהיה חילול ה' בעולם, וכל כוח יעמוד במקומו.
אנו נמצאים כעת בימי בין המיצרים. ימים של תפילה לשלמות אמיתית בעולם. השלימות לפעמים כוללת מעשים לא פשוטים, כפי שכל ניתוח להחיות את הגוף דורש חיתוך בגוף.
כאשר פינחס זעק ומחה על חילול ה', הוא החזיר את הסדר לעולם. את המצב המעוות של המציאות למקוריות המתוקנת והשלמה. זה עיקר עבודתנו לסדר את המציאות. לדעת היכן כל כוח נמצא.
שנזכה בעז"ה לשלום אמיתי, לסדר את כל המציאות על הצד השלם והטוב ביותר במהרה בימינו. ודרך כך ה' ישלח לנו את השלמות. אמן.