(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
(פרק כה)
המדרש (במדבר רבה פרשה כא) בתחילת פרשתנו, פרשת פינחס, כותב: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום... ". דברי המדרש אינם ברורים כל צרכם, מה פירוש "בדין הוא שיטול שכרו"? וכי היינו חושבים שאין הוא ראוי לשכר על מעשהו? פשר דברי המדרש התבארו בדברי ה"משך חכמה", אשר כתב כך:
"ובמדרש: בדין הוא שיטול את שכרו. הביאור, דכתיב (ישעיהו ג, י): 'אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ'. והענין, דיש שני עניני מצוות, מצוה אחת לנקום בעושי רשעה ולהדוף פועלי און שלא ילמדו אחרים ממעשיהם, והמה לא יפריחו פרי רשעתם בכרם ה', קהל ישראל, וכמו שאמר ר' אלעזר בן שמעון: קוצים אני מכלה מן הכרם (בבא מציעא פג, ב). בענין כזה ליכא השכר בעולם הזה, רק שמור הוא בעולם הגמול, כיון שלא עשה טוב בעולם המעשה. לא כן הני מצוות אשר המה מפעלות חסד וטובה, באלו אוכל פירותיהן בעולם הזה, וכמו שמנו חכמים בריש מפנין (שבת קכז, א), יעויין שם. וזה שאמר 'אמרו צדיק כי טוב' – אם הוא צדיק שעושה רק טוב, בזה האופן אוכל פירותיהן בעולם הזה, לא אם הוא צדיק שעושה נקם ומקנא ודן עושי רשע".
יש מצוות שמטרתן לנקום בעושי רשעה ויש מצוות שמטרתן לעשות חסד וטובה, והבדל גדול בין שני סוגי המצוות הללו. מצוה שהיא על דרך הנקמה, היא מצוה של הסרת הרע, ולעומתה מצוה של חסד היא של עשיית טוב. להבדל זה יש משמעות לענין השכר. הנביא ישעיהו אומר: "אִמְרוּ צַדִּיק כִּי טוֹב כִּי פְרִי מַעַלְלֵיהֶם יֹאכֵלוּ", אכילת פירות בעולם הזה יש רק על עשיית טוב. הסרת הרע מן העולם היא אמנם חשובה אבל אין עליה שכר בעולם הזה רק בעולם הבא "כיון שלא עשה טוב בעולם המעשה". רק עשיית טוב בעולם המעשה מזכה בשכר בעולם המעשה.
"ולכן כאן שפנחס עשה מעשה נקם ודקר בחניתו אל בטן האיש, הלא מצוה כזו שהיא קנאה לכבוד ה', ולמען שלא יאמרו התירו פרושים את הדבר, ולא יסורו את לבב ישראל מה' בהזנותם עם בנות נכר, הלא ענין כזה תשלומו רק בעולם הגמולי! לא כן עשה השי"ת, כי נתן לו פירותיו בעולם הזה".
לאור ההבחנה בין שני סוגי המצוות ראוי היה, לכאורה, שפינחס לא יקבל שכר בעולם הזה, כיון שמעשהו היה מעשה נקם לשם הסרת הרע. אולם, למרבה הפלא, הקב"ה מבטיח לו שכר בעולם הזה – "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". מבאר ה"משך חכמה":
"וזה הוא שבאמת החלה המגפה, 'ויעמוד פנחס ויפלל (ותעצר המגפה)' (תהלים קו, ל) – שעשה פלילות עם קונו (סנהדרין מד, א), ועצר המגפה. אם כן היה זה הצלת נפשות כלל ישראל, ופקוח נפשות רבבות ולמוד זכות על כלל ישראל, אשר על הדן לכף זכות אמרו שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה (שבת קכז, א-ב)".
מעשהו של פינחס היה אמנם מעשה נקם להסרת הרע, אך היה למעשהו היבט של חסד וטובה כיון שבעקבותיו נעצרה המגפה. לאור הפסוק בתהלים "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה", הגמרא (סנהדרין מד, א) ממשיכה את תיאור מעשהו של פינחס מעבר לתיאור המקראי בסוף הפרשה הקודמת: "אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל - מלמד שעשה פלילות (=דין) עם קונו; בא וחבטן לפני המקום, אמר לפניו: רבונו של עולם, על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל?". פינחס טען שהמגפה אינה מוצדקת כיון שהאשמים האמיתיים הם זמרי בן סלוא וכזבי בת צור, ואכן טענתו התקבלה ונעצרה המגפה – "אם כן היה זה הצלת נפשות כלל ישראל, ופקוח נפשות רבבות ולמוד זכות על כלל ישראל".
לאור הבנה זו, מעשהו של פינחס, שיש בו היבט של לימוד זכות על כלל ישראל, אכן ראוי לאכילת פירות בעולם הזה. כך אמרו בגמרא (שבת קכז, א): "אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חברו לכף זכות".
ממשיך ה"משך חכמה": "לכן אמר הקב"ה: בדין הוא שיטול את שכרו, ש'השיב את חמתי מעל בני ישראל', שעצר המגפה, 'לכן הנני נותן לו את בריתי שלום'. כן ביאור המדרש לדעתי. ודו"ק".
זהו פשר דברי המדרש, לדעת ה"משך חכמה", פינחס ראוי לברית שלום בעולם הזה כיון שהשיב את חמתו של הקב"ה ועצר את המגפה. מעשה זה של הצלת נפשות ולימוד זכות על ישראל אכן ראוי לאכילת פירות בעולם הזה.