סגור

על השם | לפרשת פינחס

מאבקן של בנות צלפחד אינו על זכות הירושה, אלא על שם האב. מהו השם הזה, ומהן שמות בכלל? | ד"ר משה מאיר לפרשת פינחס

ד"ר משה מאיר
טז בתמוז התשפ
,
08 ביולי, 2020 21:55
אילוסטרציה

אילוסטרציהצילום: shutterstock

פרשת בנות צלפחד, אומצה על ידי החותרות והחותרים לשוויון בין המינים. הנה קמות הנשים האמיצות הללו, נאבקות כנגד חוקי הירושה המפלים בין גברים לנשים. נאבקות, וזוכות. התבוננות בדברי בנות צלפחד מורה שהמניע למלחמתן היה אחר:

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?! 

תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. [במדבר כ"ז ד']

המאבק איננו על זכות הבת לרשת, אלא על שם האב. זאת הזדמנות עבורנו להתבונן ב'שם' בכלל, וב'שם האב' בפרט.

כתבי הקודש מייחסים חשיבות יתרה לשם. ריבונו של עולם לא רק בורא את העולם, אלא קורא בשמות לאשר הוא בורא. האדם מתדמה לבוראו. בחפשו לו 'עזר כנגדו', הוא קורא לחיה בשם ואחר כך בוחן את האפשרות שהיא תהיה בת זוגו. לבסוף, במוצאו את בחירת ליבו הוא מגדיר את המציאה תוך התייחסות לשם:

זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי 

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה 

כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.                                     [בראשית ב' כ"ג]

כשתגלה כי היא היולדת ילדים, שוב בא הדבר לידי ביטוי בשם:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ 'חַוָּה', 

כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.                                [שם ג' כ']

האבות העוברים מטמורפוזות באישיותם, גם שמם משתנה: 'אברם' ל'אברהם', 'שרי' ל'שרה', 'יעקב' ל'ישראל'.  

הרמב"ם - בעקבות הגמרא במסכת ראש השנה - מורה על השינויים שעל החוזר בתשובה לחולל בחייו:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה  צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח. [הלכות תשובה ב' ד']

הרב סולובייצ'יק מעלה את שינוי השם לדרגת מעשה פילוסופי, יצירת האדם את עצמו:

הפקעת שם רשע, שהוא העיקר הראשון של התשובה, היא פעולת שינוי העצמיות והאישיות - יצירת עצמיות חדשה של האדם. [כאן מופיע ציטוט דברי הרמב"ם]... התשובה כובשת את חוק הזהות וההמשכיות השולט בהוויה הנפשית על ידי פלא היצירה וכוחה, שנמסרו לאדם. כשאדם שב, הרי הוא נעשה לבורא עולמות וליוצר עצמו ואנוכיותו. ['איש ההלכה' עמ' 94]

על בסיס זה, מבחין הרב סולובייצ'יק בין איש ההלכה ובין איש הדת:

וכאן מופיע ההבדל העיקרי בין מושג התשובה בהלכה לזה של איש הדת הכללי... נפשו [של איש הדת הכללי] הוגה נכאים ומתאבלת על יום אתמול כי עבר, על הזמן, ששקע כבר בתהום הנשייה, על מעשים, שחלפו כצל, על עובדות, שאי אפשר לשנותן ולהמירן באחרות. ולפיכך זקוק הוא לחסדים מרובים, לניסים ולנפלאות, לרחמים רבים... מה שאין כן איש ההלכה! הוא אינו מתמכר לבכי ולתוגה... איש ההלכה עסוק ביצירה עצמית ובבריאת 'אנוכי' חדש. [שם עמ' 95]

השם הוא ישות חצי מופשטת, הוא מהווה אידיאה מכוונת ומגדלור אליה מכוונים את ספינת החיים. 

הפסיכולוג הצרפתי ז'אק לאקן, עסק ב'שמות האב'. הוא התבונן בכתבי הקודש, והבחין בעיסוק האינטנסיבי בשמות. הוא התמקד בשמותיו של ריבונו של עולם. בהתגלות השיא למשה, מורה ריבונו של עולם כי לאבות הוא נגלה ב'אל שדי', ואילו אליו הוא מתגלה בשם הוויה. לאקן רואה חשיבות בכך שלריבונו של עולם יש שמות רבים. השם אינו מהודק למסומן, הוא מהווה כוח מניע לקורא בו. כיוון שיש צורך בהנעות שונות ומגוונות, יש שמות שונים.

בנות צלופחד רוצות להעמיד את שמו של אבא במלאות, שלא ייגרע ממנו. הנחלה היא אמצעי למטרה, התכלית היא השם. אבא צלופחד מת, אך את שמו אפשר ראוי וצריך להעמיד. 

המשוררת רחל, חוותה לעומק את שמה. הוא חיבר אותה לרחל המקראית:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר

וְהָעִיר – זָרָה,

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ

לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

 

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת

מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

את כל הטרגיות של חייה היא כללה בהתדמות לרחל:

 

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

 

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

ומתוך שמה שלה, היא חוצבת את שמו של הבן - לו היה לה:

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

מתוך השם של האם המקראית שלה, ושם העקרה - חנה - שנפקדה - נחצב שם הילד אורי. בנות צלפחד היו עסוקות בפרויקט הפוך - לא העמדת שם הבן, אלא העמדת שם האב. בזה היה מרוכז הארוס שלהם, הכוח המרדני והלוחם, להעמיד את שם אבא. 

08.07.2020

1. הנפלא בפרשת בנות צלופחד הוא קודם לכל ,עניין שמן של הבנות שבכך פותחת הפרשה. (משה אהרון )

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד, בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לְמִשְׁפְּחֹת, מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף; וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֹתָיו--מַחְלָה נֹעָה, וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה.
ביקש הכתוב להעמיד כל בת מול "בן" שמנה תחילה חמישה דורות הדורות ב"בנים" .
ואחר כך מנה את שמן גם כן חמישה במספר.
תוך הדגשה
"ואלה שמות בנותיו".............
ושם כל בת יש לו משמעות מיוחדת המשכללת את הנרטיב.....

דווח על תגובה לא ראויה
09.07.2020

2. מדרש חדש...... (משה אהרון )


מדרש חדש
===============
צלופחד" – שכל חייו היו "צל" ו"פחד"
הייתה לו כנראה בעייה או מחלה נפשית.....
"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו,כי אין לו בן,תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו"
"למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו".
שמכאן ואילך השושלת שבה פתח הכתוב "צלופחד בן חפר...." תמשך גם בשמן של כל הבנות לאמור:
מחלה בת צלופחד בת חפר....
וכך הלאה :
נועה בת צלופחד בת חפר...
לפיכך ,גם הדגיש הכתוב מיד ובסמוך :
"ואלה שמותן.."
שרק כך תהא "אחוזה" = אחיזה לצלופחד בין אחיו

ועוד : "למה יגרע"= יגע- רע
למה יגע בו בשמו צלופחד רע.
כלומר ידבק בו רע של מי שכביכול מת בעדת קורח.
לפיכך : "תנה לנו אחוזה" - .
אחו - זה – שאח זה יהא ככול אחיו.
ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם
"כן בנות צלופחד דוברות"
שאושר מפי הגבורה שכל שכיוונו הבנות כאמור היה ראוי ונכון
ובמיוחד שיקראו כאמור ברצף השושלת :"בנות צלופחד"
שלפיכך גם כפל בהן לשון "נתינה".
לאמור : "נתון תתן להן"
גם אחוזה שימשיכו להיאחז באחי אביהן- כשושלת
וגם נחלה
.
והיה אם יש קורא לדברים והיה בהם שביב של קורת רוח ו/או יישוב הדעת , אנא חמישה לצדקה כי ממנה תוצאות חיים של גאולה.
והאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם

דווח על תגובה לא ראויה
כתבו תגובה
המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

מגייסים חדשים בבקו"ם. ארכיון צילום: אבי דישי, פלאש 90

החל גיוס מחזור אוגוסט 2020

קרא עוד