על השם | לפרשת פינחס

מאבקן של בנות צלפחד אינו על זכות הירושה, אלא על שם האב. מהו השם הזה, ומהן שמות בכלל? | ד"ר משה מאיר לפרשת פינחס

ד"ר משה מאיר 08/07/20 21:55 טז בתמוז התשפ

על השם | לפרשת פינחס
אילוסטרציה, צילום: shutterstock

פרשת בנות צלפחד, אומצה על ידי החותרות והחותרים לשוויון בין המינים. הנה קמות הנשים האמיצות הללו, נאבקות כנגד חוקי הירושה המפלים בין גברים לנשים. נאבקות, וזוכות. התבוננות בדברי בנות צלפחד מורה שהמניע למלחמתן היה אחר:

לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן?! 

תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. [במדבר כ"ז ד']

המאבק איננו על זכות הבת לרשת, אלא על שם האב. זאת הזדמנות עבורנו להתבונן ב'שם' בכלל, וב'שם האב' בפרט.

כתבי הקודש מייחסים חשיבות יתרה לשם. ריבונו של עולם לא רק בורא את העולם, אלא קורא בשמות לאשר הוא בורא. האדם מתדמה לבוראו. בחפשו לו 'עזר כנגדו', הוא קורא לחיה בשם ואחר כך בוחן את האפשרות שהיא תהיה בת זוגו. לבסוף, במוצאו את בחירת ליבו הוא מגדיר את המציאה תוך התייחסות לשם:

זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי 

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה 

כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת.                                     [בראשית ב' כ"ג]

כשתגלה כי היא היולדת ילדים, שוב בא הדבר לידי ביטוי בשם:

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ 'חַוָּה', 

כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי.                                [שם ג' כ']

האבות העוברים מטמורפוזות באישיותם, גם שמם משתנה: 'אברם' ל'אברהם', 'שרי' ל'שרה', 'יעקב' ל'ישראל'.  

הרמב"ם - בעקבות הגמרא במסכת ראש השנה - מורה על השינויים שעל החוזר בתשובה לחולל בחייו:

מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה  צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו, ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים, ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח. [הלכות תשובה ב' ד']

הרב סולובייצ'יק מעלה את שינוי השם לדרגת מעשה פילוסופי, יצירת האדם את עצמו:

הפקעת שם רשע, שהוא העיקר הראשון של התשובה, היא פעולת שינוי העצמיות והאישיות - יצירת עצמיות חדשה של האדם. [כאן מופיע ציטוט דברי הרמב"ם]... התשובה כובשת את חוק הזהות וההמשכיות השולט בהוויה הנפשית על ידי פלא היצירה וכוחה, שנמסרו לאדם. כשאדם שב, הרי הוא נעשה לבורא עולמות וליוצר עצמו ואנוכיותו. ['איש ההלכה' עמ' 94]

על בסיס זה, מבחין הרב סולובייצ'יק בין איש ההלכה ובין איש הדת:

וכאן מופיע ההבדל העיקרי בין מושג התשובה בהלכה לזה של איש הדת הכללי... נפשו [של איש הדת הכללי] הוגה נכאים ומתאבלת על יום אתמול כי עבר, על הזמן, ששקע כבר בתהום הנשייה, על מעשים, שחלפו כצל, על עובדות, שאי אפשר לשנותן ולהמירן באחרות. ולפיכך זקוק הוא לחסדים מרובים, לניסים ולנפלאות, לרחמים רבים... מה שאין כן איש ההלכה! הוא אינו מתמכר לבכי ולתוגה... איש ההלכה עסוק ביצירה עצמית ובבריאת 'אנוכי' חדש. [שם עמ' 95]

השם הוא ישות חצי מופשטת, הוא מהווה אידיאה מכוונת ומגדלור אליה מכוונים את ספינת החיים. 

הפסיכולוג הצרפתי ז'אק לאקן, עסק ב'שמות האב'. הוא התבונן בכתבי הקודש, והבחין בעיסוק האינטנסיבי בשמות. הוא התמקד בשמותיו של ריבונו של עולם. בהתגלות השיא למשה, מורה ריבונו של עולם כי לאבות הוא נגלה ב'אל שדי', ואילו אליו הוא מתגלה בשם הוויה. לאקן רואה חשיבות בכך שלריבונו של עולם יש שמות רבים. השם אינו מהודק למסומן, הוא מהווה כוח מניע לקורא בו. כיוון שיש צורך בהנעות שונות ומגוונות, יש שמות שונים.

בנות צלופחד רוצות להעמיד את שמו של אבא במלאות, שלא ייגרע ממנו. הנחלה היא אמצעי למטרה, התכלית היא השם. אבא צלופחד מת, אך את שמו אפשר ראוי וצריך להעמיד. 

המשוררת רחל, חוותה לעומק את שמה. הוא חיבר אותה לרחל המקראית:

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר

וְהָעִיר – זָרָה,

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ

לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;

 

וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת

מִנִי אָז, מִנִּי אָז!

את כל הטרגיות של חייה היא כללה בהתדמות לרחל:

 

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי,

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, בַּאֲשֶׁר הִנְּךָ –

קוֹל קוֹרֵא בְּעֹז, קוֹל בּוֹכֶה בִּדְמִי

וּמֵעַל לַזְּמַן מְצַוֶּה בְּרָכָה?

 

תֵּבֵל זוֹ רַבָּה וּדְרָכִים בָּה רָב.

נִפְגָּשׁוֹת לְדַק, נִפְרָדוֹת לָעַד.

מְבַקֵּשׁ אָדָם, אַךְ כּוֹשְׁלוֹת רַגְלָיו,

לֹא יוּכַל לִמְצֹא אֶת אֲשֶׁר אָבַד.

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרִידָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

ומתוך שמה שלה, היא חוצבת את שמו של הבן - לו היה לה:

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

“אוּרִי!” –

אֶקְרָא!

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

מתוך השם של האם המקראית שלה, ושם העקרה - חנה - שנפקדה - נחצב שם הילד אורי. בנות צלפחד היו עסוקות בפרויקט הפוך - לא העמדת שם הבן, אלא העמדת שם האב. בזה היה מרוכז הארוס שלהם, הכוח המרדני והלוחם, להעמיד את שם אבא. 

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר