(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: (יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: (פרק כה)
מדוע זכה פינחס בברית שלום? מה הקשר בין מעשהו של פינחס לשלום שניתן לו? ראב"ע למשל הבין שברית השלום נועדה להציל את פינחס מאחיו של זמרי בן סלוא ("והטעם שלא יגור מאחי זמרי, כי הוא נשיא בית אב"). גם הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" הבין שברית השלום נועדה להציל את פינחס, אבל לדעתו היא נועדה להציל אותו... מעצמו.
כך הוא כותב: "את בריתי שלום. בשכר שהניח כעסו וחמתו של הקב"ה ברכו במדת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. ובשביל כי טבע המעשה שעשה פינחס להרוג נפש בידו, היה נותן להשאיר בלב הֶרגש עז גם אחר כך, אבל באשר היה לשם שמים משום הכי באה הברכה שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום, ולא יהא זה הענין לפוקת לב".
מעשה הקנאות של פינחס, אשר הרג ברומח שבידו שני אנשים, ודאי היה לשם שמיים, מתוך קנאה לה'. אף על פי כן, עלול "טבע המעשה" להותיר בלבו של פינחס משקעים רעים של מדת האכזריות. לכן ברכו הקב"ה "שיהא תמיד בנחת ובמדת השלום". כלומר שלום ושלוה פנימיים, דהיינו שלא תתגבר יותר מדי הקנאה שבלבו ותהיה לו לרועץ.
אכן גם השלום והשלוה הפנימיים יש בהם סכנה, שיהפכו לאדישות, וכך באמת קרה לפינחס. לדעת הנצי"ב לכן האות ו' שבמלה "שלום" קטועה (ראו קידושין סו, ב), כיון שנענש פינחס על אדישותו בימי השופטים, "דבמה שהיה במדת השלום יותר מהראוי, שלא קנא בימי השופטים על פסל מיכה ועוד... משום הכי כתיב קטיעא נענש, ונמצא דמדת השלום נהפך לו לרועץ".
כך כתוב במדרש (תנא דבי אליהו פרשה יב; ילקוט שמעוני שופטים רמז סח): "אם תאמר אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כלו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו ואומר שלום עלי נפשי שלא להרבות הטורח... וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף, ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם".
במקום אחר (במדבר ו, כד) כתב הנצי"ב "כל ברכה בעי שמירה שלא יהפכו לרועץ ח"ו"; גם מדות שביסודן הן טובות עלולות להפוך לרעות, אם הן אינן במדה הראויה. כך הורה לנו הרמב"ם (הלכות דעות א, ד): "הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו... ".