בפרשתנו מוצאים אנו את פרשת הנחלות. לדיני הנחלות בתורה היבט פרטי הדן באופן חלוקת רכושו של אדם עם פטירתו. מאידך, יש בהם גם היבט ציבורי-לאומי הדן באופן ההתנחלות בארץ ישראל ובהסדרת המבנה החברתי של עם ישראל באופן שיהיה מאורגן במסגרות שבטיות. הדברים מגיעים ליתר חידוד בפרשת בנות צלופחד, שראשיתה בפרשתנו, כאשר נקבע מפורשות כי בנות יורשות נחלה בדור חלוקת הארץ, לא תינשאנה לבני שבטים אחרים "ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו, ט). רואים אנו אם כן כי התורה מארגנת את בני ישראל בנחלתם בארץ במסגרות בדלניות של שבטים כאשר ישנה הקפדה כי גיאוגרפית ינחלו משפחותיו של כל שבט את נחלתם באזור מרוכז אחד ונעשה מאמץ למנוע מצב בו סיטואציה של בת היורשת נחלה תגרום לערוב בין-שבטי ולשבירת המסגרת הקהילתית המגובשת של כל שבט ושבט. כך, באמצעות דיני הנחלות שומרת התורה על מסגרתו הזהותית והתרבותית הנבדלת של כל שבט ושבט משבטי ישראל.
בפילוסופיה הפוליטית העכשווית התפתחה בעשרים השנים האחרונות הגישה הקהילתנית (קומיוניטארית). גישה זו רואה ערך רב בקיומה של קבוצת השתייכות זהותית- תרבותית לשם קיום עשיר ומלא של האדם. בעוד הפילוסופיה האינדוידואליסטית רואה באדם באופן גרעיני זהות אישית פרטית שאיננה כבולה בהשתייכויות קבוצתיות, קמו הוגים קהילתנים דוגמת סנדל ומקינטייר אשר רואים בזהותו הקבוצתית של אדם ובהשתייכותו התרבותית חלק בלתי נפרד מזהותו הגרעינית גם כיחיד. בהתבסס על הניתוח התיאורטי הקהילתני קם הוגה קנדי בשם ויל קימילקה וביסס על תפיסה זו זכות אדם אשר לא הייתה מוכרת עד אז בשיח הזכויות הליברלי: הזכות לתרבות. הזכות לתרבות מכירה בחיוניותה של מסגרת השתייכות תרבותית קבוצתית לשם קיום מלא ועשיר של האדם.
ביהדות מוצאים אנו הקפדה בולטת על מסגרת קיום בדלנית של עם ישראל ביחס לשאר אומות העולם. מדובר בשורה ארוכה מאוד של אמירות מופשטות והלכות מעשיות העוסקות בערכה של בדלנות זו. בשנים האחרונות מתפתחת כתיבה בפילוסופיה הפוליטית המצדיקה את קיומה של מסגרת לאומית בדלנית לעם ישראל בכלים של הזכות לתרבות. אין ספק שמנקודת מבט חילונית ליברלית אכן זכאי פרט המשתייך לקבוצה התרבותית הלאומית היהודית להגנה על המסגרת הקבוצתית שלו כאמצעי לשימור זהותו וקיומו האוטונומי. עם זאת ברור שהיהדות עצמה תופסת את קיומו הנבדל של העם היהודי כעניין החורג מעבר לאמצעי ומכשיר לקיומו של פרט. היהדות מזהה קיום מטפיזי שונה בתכלית אצל יהודי ביחס לגוי (ראו למשל בספר הכוזרי לריה"ל). היהדות רואה תפקיד וייעוד ייחודי לעם ישראל אשר ממנו נגזר הצורך בבדלנותו. על כן לא ניתן לומר כי מהעובדה שהיהדות מקפידה על מסגרת קיום בדלנית של עם ישראל ביחס לאומות העולם ניתן להסיק כי מכירה היא בזכות לתרבות במובן אותו תיארתי. הזכות לתרבות נעוצה בקיומו של היחיד ורואה במסגרת התרבותית הקבוצתית אמצעי לסביבת קיום והתפתחות נאותה של היחיד. תכניה של התרבות הינם מכשירים לקיומה של תרבות אשר משרתת את היחיד. לעומת זאת, היהדות רואה בעם ישראל ייעוד הקודם ומכונן את הייחוד. תרבותו של היהודי איננה אמצעי למימוש עצמי של היחיד אלא קיומו של היחיד בישראל הוא אמצעי לביטוי התפקיד והמסר של כלל ישראל. (ראו למשל אורות התחייה בתוך אורות, הרב א.י. קוק). העולה מהדברים הוא כי מבדלנותו של עם ישראל עדיין איננו למדים על חשיבותה של הזכות לתרבות.
אלא שבשונה מהיחס בין ישראל לאומות העולם, היחס בין השבטים השונים (להוציא שבט לוי) איננו מאופיין בהבדלים מטאפיזיים עמוקים ולא בהגדרת ייעוד שונה מהותית. אמנם גם בין השבטים ראינו אמירות על תכונות אופי של כל שבט הבאים לידי ביטוי בברכות יעקב ובברכות משה לפני פטירתם אך מדובר יותר בתיאור ובברכה ולא בציווי מחייב וקשיח. איננו רואים הגבלות על נישואים בין שבטיים (למעט הסיטואציה החריגה שתוארה לעיל), ולא מצאנו למשל כי בן שבט אחד מנוע מלעסוק במקצועות המקובלים אצל השבט השני. על כן, המניעים לבדלנות בשל מהות מטפיזית שונה או ייעוד שונה וקשיח שראינו ביחס לבדלנותו של עם ישראל אינם תופסים מקום בבואנו לדון בהתארגנות הקבוצתית של כל שבט ושבט בתוך עם ישראל. למרות זאת מוצאים אנו בפרשת הנחלות כי התורה דואגת לשמור על התארגנות קבוצתית נבדלת של כל שבט ושבט באמצעות בדלנות טריטוריאלית בנחלת הארץ. כאן נראה לי שניתן לראות כיצד התורה מייחסת משקל לצורך של אדם להיות חלק מקבוצה קרובה ולייצר יחד עם האנשים הקרובים לו מסגרת תרבותית שתבטא באופן שלם יותר את אישיותו. חלוקת הארץ לשבטים מבטאת גישה רב-תרבותית הרואה ערך בשימורה של מסגרת תרבותית-קבוצתית נבדלת כדרך נכונה יותר להוצאתו לפועל של הקיום האנושי. ההשתייכות השבטית היא אכן זכות לתרבות, אמצעי לקיום עשיר יותר של האדם. על כן התורה מתווה מסגרת שתאפשר קיום שבטי נבדל ובכך גם ממליצה עליו, אך מותירה בידי היחיד את חופש הבחירה האם לממש את בפועל את זהותו השבטית.
עמדנו על הקהילתנות כתגובה להגות האינדוידואליסטית בהגות העולמית. במדינת ישראל לעומת זאת מתפתחת התפיסה הרב-תרבותית כתגובה לגישת כור ההיתוך. בעשורים הראשונים לקיומה של ישראל רווחה הגישה כי יש למחוק את ההבדלים בין העדות והקבוצות התרבותיות השונות המרכיבות את החברה בישראל ולכפות עליהם זהות תרבותית אחידה במסגרת מה שכונה "כור ההיתוך". לעומת זאת, בעשרים השנים האחרונות,יותר ויותר פרטים בישראל דוחקים את זהותם הישראלית הקולקטיבית לטובת בניית זהות על בסיס סקטוריאלי: חרדי, חילוני, רוסי, אתיופי וכו'. תהליך זה של שסעים המעמיקים והולכים בחברה הישראלית מגיע עד כדי סכנה למסגרת הלאומית הקולקטיבית בישראל. התורה לעומת זאת מדריכה אותנו לאיזון נכון בין זהות לאומית אחת יציבה לבין כיבוד תתי תרבויות וזהויות שבטיות בתוך עם ישראל. "כור ההיתוך" איננו ראוי בהיותו חונק זהויות תרבותיות שבטיות והסקטוריאליזציה העכשווית פסולה בהיותה מתכחשת למסגרת הזהות הלאומית. התורה מלמדת אותנו כי הזהות הלאומית איננה סותרת את קיומן של מסגרות תרבותיות שבטיות אלא מעודדת ובונה אותן והמסגרות השבטיות אינן פוגעות בחוסנו ובייעודו הכללי של עם ישראל אלא מרכיבות אותו. כפי שזיהה נכון בלעם בפרשה הקודמת: "וירא את ישראל שוכן לשבטיו". –"שוכן" בלשון יחיד, כאיש אחד בלב אחד, ועם זאת: "לשבטיו".
*אביעד בקשי עמית במכון ע"ש שוורץ לאתיקה, יהדות ומדינה, בית מורשה, ירושלים