(א) כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם: (פרק ח)
פסוק א בפרק ח פותח בפנייה ליחיד – "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם" – אבל ממשיך בלשון רבים – "תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ...". מה טעם הדבר?
כותב הרב שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר":
"כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו'. התחיל בלשון יחיד וסיים בלשון רבים "תשמרון לעשות למען תחיון ורביתם", לפי שצדיק יסוד עולם ואפילו יחיד שעשה מצוה אחת אשרי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות וכו', וכן יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם כולו, לכך אמר "אשר אנכי מצוך" ליחיד "תשמרון לעשות למען תחיון" כי שמירת היחיד דומה כאילו רבים שמרו המצוות ויגיע התועלת לכולם".
הציווי ואף השמירה הם אמנם של היחיד, אבל השמירה של היחיד "דומה כאילו רבים שמרו המצוות ויגיע התועלת לכולם". מעשה של יחיד נזקף לטובת רבים. לכן, לדעת ה"כלי יקר", הציווי מופיע בלשון יחיד אבל השמירה והשכר מופיעים בלשון רבים.
דברי ה"כלי יקר" מבוססים על הדברים המופיעים בגמרא מסכת קידושין מ ע"ב:
"ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות..."
וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה ג, ד:
"צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חָטא חֵטא אחד הרי הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת הרי הכריע עצמו והכריע כל העולם כולו לכף זכות וגרם להן תשועה והצלה, זה הוא שנאמר: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה), זה שצדק עצמו הכריע את כל העולם והצילו".
אכן מלבד המעבר מלשון יחיד ללשון רבים פסוק א בפרק ח מעורר בעיה נוספת: לכאורה היה מתאים לפתוח בלשון 'כל המצוות אשר אנכי מצווך היום... ', ומדוע מופיעה בכתוב הלשון "כל המצוה אשר אנכי מצווך היום... "?
גם לשאלה זו התייחס ה"כלי יקר" וכתב:
"ונקט המצוה בלשון יחיד לומר לך שאפילו שמירת מצוה אחת כתיקונה גורמת למען תחיון כדעת רבי יוחנן בסנהדרין (קיא, א) שדרש פסוק "ופערה פיה לבלי חק" (ישעיהו ה, יד) למי שלא שמר אפילו חק אחד, הא אם שמר אפילו רק חק אחד ניצול מגיהנום לפי שהמצוה גוררת מצוה כמבואר בפרשת שלח לך".
השכר המובטח "למען תחיון" הוא אפילו על שמירת מצוה אחת כתיקונה. ה"כלי יקר" לומד זאת מדברי רבי יוחנן שדורש מפסוק שגיהנום הוא עונש "למי שלא שמר אפילו חק אחד". משמע אפוא שדי בשמירת חוק אחד כדי להינצל מגיהנום. הסיבה לכך היא "לפי שהמצוה גוררת מצוה".
ביאור לרעיון הנלמד מדברי רבי יוחנן מופיע בדברי ה"כלי יקר" בפרשת שלח לך (במדבר טו, לח):
"וטעמו של דבר לפי שברית כרותה שמצוה גוררת מצוה (אבות ד, ב) ואם כן מיד כשעשה רק מצוה אחת היו כל המצוות בכוחו לעשות אף על פי שלא יצאו מן הכח אל הפועל מכל מקום הדבר שהוא בכח דומה כאילו עשאו".
קיום אפילו של מצוה אחת בלבד יוצר אפשרות לקיום כל המצוות, והמצוות שהן בכח נחשבות כאילו נעשו בפועל. מסתבר שהכוונה היא שקיום מצוה אחת עשוי להתוות כיוון להמשך, ליצור אווירה של קיום מצוות, ולכן אפשר להתייחס לקיום מצוה אחת כפתיחה לקיום מצוות רבות.
נמצא שלדעת ה"כלי יקר" שתי החריגות שבפסוק א בפרק ח מלמדות הן על כוחה של מצוה אחת להשפיע על כל מעשיו של האדם, הן על כוחו של האדם היחיד להשפיע על כל העולם.