ברכת מעין שלוש, מדאורייתא או מדרבנן?

בפרשת השבוע מצוין שהקב''ה מביא את עם ישראל לארץ שיאכלו בה אוכל לשובע, שיש בה את שבעת המינים. הגמרא במסכת ברכות למדה מפסוקים אלו מחלוקת בדיני ברכת מעין שלוש- אז מה ומתי מברכים?

יגאל גרוס
יט באב התשעט
,
20 באוגוסט, 2019 14:57
שבעת המינים אצלכם בצלחת

שבעת המינים אצלכם בצלחתצילום: shutterstock

בפרשת השבוע אנו קוראים על כך שכל מקום שעם ישראל יכבוש - יהיה שייך לו, ויתקדש בקדושת ארץ ישראל.
כאשר הרחיב דוד המלך את גבול ישראל בכיבושים המוזכרים בספר שמואל ב', הוא כבש בין השאר את סוריה. נחלקו האמוראים במסכת גיטין (ח ע''א - ע''ב) האם סוריה קדושה כמו ארץ ישראל.
תנא אחד סובר שכן, מכיוון שכפי שכותבת התורה כל מקום שעם ישראל יכבוש יהיה שייך לו. משום כך, לשיטתו בסוריה יש חובה מדאורייתא לתת מעשרות ולנהוג בכל דיני שביעית. תנא שני חולק וסובר, שאין כיבושו של דוד נחשב ככיבוש המקדש את סוריה בקדושת ארץ ישראל, מכיוון שהוא נחשב 'כיבוש יחיד'. נחלקו הראשונים בכוונת הגמרא, וממילא בשאלה מה מנע מסוריה להתקדש:

א. דעת רוב הראשונים, וביניהם הרמב''ן (עקב יא, כד), התוספות (גיטין שם ד''ה כיבוש) והרא''ש, שכאשר התורה הבטיחה שכל מקום שישראל יכבשו יתקדש, זה רק בתנאי שסיימו לכבוש את שאר חלקי הארץ, ואילו דוד כבש את סוריה לפני שהוא סיים לכבוש את ירושלים מידי היבוסי, ממילא סוריה לא התקדשה בקדושת הארץ, ובלשון הרמב''ן:

''והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגויים בתחילה, ואחרי כן אם ירצה, ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכיבוש ההוא כמצוות התורה, אמרו מקצתם לא שמיה (= הוא לא נחשב) כבוש, ודינו במצוות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד).''  

ב. רש''י (גיטין שם ד''ה כיבוש יחיד) לעומת זאת, פירש שאין מניעה לכבוש שטחים אחרים לפני שכובשים את שאר הארץ. אולם סוריה נחשבת כיבוש יחיד משום שדוד לא כבש אותה לצורך ישראל, אלא לצורך עצמו, ובכך נמנעה מלחול קדושה באותו האזור[1].

בפרשת השבוע מצוין שהקב''ה מביא את עם ישראל לארץ שיאכלו בה אוכל לשובע, שיש בה את שבעת המינים. הגמרא במסכת ברכות למדה מפסוקים אלו מחלוקת בדיני ברכת מעין שלוש, ובכך נעסוק השבוע. כמו כן נעסוק בשאלה, איזו ברכה אחרונה מברכים על שלווה (= חיטה כסוסה).

1. מחלוקת התנאים

הגמרא במסכת ברכות (מד ע''א) מביאה מחלוקת בין חכמים לרבן גמליאל, איזו ברכה אחרונה יש לברך על שבעת המינים -כאשר למסקנה דעת חכמים שברכתם מעין שלוש, ואילו לדעת רבן גמליאל יש לברך ברכת המזון ('שלוש ברכות' בלשון הגמרא). כפי שממשיכה הגמרא ומבארת, מחלוקתם תלויה בדרישת הפסוקים בפרשתנו (דברים ח, ח - י).

אנו מוצאים בעניין שלושה פסוקים: הפסוק הראשון מפרט את שבעת המינים, ארץ חטה ושעורה וכו'. הפסוק השני מציין שבארץ ישראל לא נאכל לחם מתוך דוחק ''ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם''. הפסוק השלישי מורה שנאכל, נשבע ונברך את הקב''ה על הארץ הטובה שנתן לנו. מפסוק זה לומדת הגמרא בברכות (כא ע''א) שיש חובה מדאורייתא לברך ברכת המזון.

רבן גמליאל סובר, שמכיוון שהפסוק שמדבר על שבעת המינים (הפסוק הראשון) והפסוק שמדבר על ברכת המזון (הפסוק השלישי) סמוכים, צריך לברך ברכת המזון על שבעת המינים. חכמים חולקים וסוברים, שמכיוון שבין שני הפסוקים מופיעה בפסוק השני המילה 'ארץ' (ארץ אשר לא במסכנות וכו'), היא מפסיקה בין הפסוקים ומורה שעל שבעת המינים לא מברכים ברכת המזון, אלא רק על פת.

מה רבן גמליאל ידרוש מהמילה 'ארץ' ממנה לומדים חכמים את ההפסק? הגמרא אומרת שלשיטתו מילה זו באה ללמד, שהכוסס את החיטה (דהיינו אוכל אותה לא מבושלת) לא מברך ברכת המזון, למרות שלכאורה היה מקום לברך כך, שהרי על לחם שעשוי מחיטה מברכים ברכת המזון, ובלשון הגמרא:

''אכל ענבים ותאנים מברך אחריהם שלש ברכות, דברי רבן גמליאל. וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלוש. מאי טעמא דרבן גמליאל? דכתיב: ארץ חטה ושעורה, וכתיב: ארץ אשר לא במסכנת תאכל בה לחם, וכתיב: ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-להיך. ורבנן? ארץ הפסיק הענין. ורבן גמליאל ההוא מבעי ליה (= הפסוק הזה נצרך) למעוטי הכוסס את החיטה.''

דאורייתא או דרבנן

לדעת רבן גמליאל שמברכים על שבעת המינים ברכת המזון, בוודאי שתוקף הברכה הוא מדאורייתא. אך מה הדין לשיטת חכמים? נפקא מינה לשאלה זו היא כאשר יש ספק לאדם אם בירך ברכת מעין שלוש. אם הברכה מדאורייתא, צריך לחזור ולברך מחמת הספק כמו בברכת המזון, אך אם היא מדרבנן - ספק ברכות להקל. למעשה נחלקו בכך הראשונים:

א. לדעת הרשב''א (ד''ה רבנן), חכמים סוברים שברכת מעין שלוש היא מדאורייתא. והראיה שגם חכמים לומדים את ברכת מעין שלוש מפסוקי התורה, דבר שמעיד שחובת הברכה היא מדאורייתא. כשיטה זו נקטו להלכה גם הטור (או''ח רט) וכן הוא הביא בשם בעל הלכות גדולות.

ב. הרמב''ם (ברכות ח, יב) חלק על שיטתם וסבר שברכת מעין שלוש היא מדרבנן, וכך פסקו גם רבינו יונה (לב ע''א בדה''ר) והסמ''ג (עשין כז). כיצד הם מיישבים את ראיית הרשב''א שלמדו את ברכת מעין שלוש מפסוקים? לדעתם, הפסוקים הם אסמכתא בעלמא, דהיינו פסוקים שחז''ל הביאו רק כדי לבסס את שיטתם, אולם תוקף חובת הברכה הוא מחז''ל ולא מפסוקים.

ראיה לשיטתו הביא רבינו יונה, מגמרא נוספת בברכות (יב ע''א). האומרת שאדם שבירך בטעות 'ברכת הזן' (הברכה הראשונה בברכת המזון) במקום ברכת מעין שלוש - יצא ידי חובה. מכאן מוכיח רבינו יונה שברכת מעין שלוש היא מדרבנן. שהרי כאשר התורה קובעת נוסח מסויים, לא ניתן לצאת ידי חובה בנוסח אחר.

ובלשונו:

''ונראה למורי רבינו יונה, דברכת מעין שלוש אינה אלא מדרבנן. ומביא ראיה מדאמרינן, שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא, ואם איתא (= ואם תאמר) דברכה אחת מעין שלש היא מן התורה, היאך היה אומר שאם אמר במקומה ברכת הזן יצא?! אלא ודאי אינה אלא מדרבנן, לפיכך אם אמר במקומה ברכת הזן כיוון שהזכיר ברכת מזון יצא.''

יישוב הקושיה

כיצד הרשב''א יישב את קושיית רבינו יונה מברכת הזן? נראה שאפשר ליישב אותה על פי דברי רש''י בדיני ברכת המזון:

הגמרא במסכת ברכות (טז ע''א) פוסקת, שכדי לא לגזול זמן מבעל הבית, חכמים קיצרו לפועלים את ברכת המזון - את ברכת הזן מברכים כרגיל, ואת הברכה השלישית ברכת בונה ירושלים, הכלילו בתוך הברכה השניה 'ברכת הארץ'. את הברכה הרביעית (ברכת הטוב והמטיב) שחובתה רק מדרבנן, השמיטו לגמרי.

א. התוספות במקום (ד''ה וחותם) הקשו, כיצד חכמים שינו את נוסח ברכת המזון?! הרי זו בברכה מדאורייתא, וחכמים לא יכולים לעקור דינים מדאורייתא! ותירצו, שאכן בדרך כלל אי אפשר לשנות את מטבע הברכה, אבל מכיוון שלולא התקנה, בעלי העסקים לא היו רוצים להעסיק פועלים כלל, באופן חריג עקרו חכמים דבר מדאורייתא (ועיין בתוספות יבמות פח ע''א ד'' מתוך).

ב. לעומת זאת, מדברי רש''י במקום (ד''ה וכוללין) נראה, שהוא כלל לא התקשה בקושיית התוספות, מדוע? המגן אברהם (קצא, א) ביאר, שלדעת רש''י מדאורייתא יש חובה להזכיר רק את העקרונות שכלולים בשלושת הברכות, ונוסח הברכה הוא רק מדרבנן. לכן במידה והפועלים הזכירו את כל העקרונות של ברכת המזון, גם אם זה היה בשתי ברכות ולא בשלוש, הם יוצאים ידי חובה.

על פי דברי רש''י, אפשר לתרץ את קושיית רבינו יונה על הרשב''א, כיצד אפשר לטעון שברכת מעין שלוש היא מדאורייתא אם יוצאים ידי חובה בדיעבד בברכת הזן: אפשר שבשביל לצאת ידי חובת ברכת מעין שלוש מדאורייתא, מספיק להזכיר את העניינים שכלולים בה, ונוסח הברכה הוא רק מדרבנן. לכן במידה ואדם בירך 'ברכת הזן', והזכיר את העניינים הכלולים בברכת מעין שלוש הוא יצא מדאורייתא ידי חובה, ואת שינוי הנוסח מדרבנן, חכמים יכולים לעקור.

להלכה

להלכה צעד השולחן ערוך (רט, ג) בעקבות הרמב''ם, ופסק שברכת מעין שלוש היא מדרבנן, ולכן במידה ויש ספק אם ברכו ברכת מעין שלוש, אין לברך אותה שוב (שלא כברכת המזון).

אמנם, כפי שראינו, לא מעט ראשונים סוברים שברכת מעין שלוש היא מדאורייתא, לכן האחרונים (ט''ז, חיד''א, משנה ברורה) פסקו, שהמסתפק אם בירך ברכת מעין שלוש, מן הראוי שיאכל עוד מאכל שברכתו מעין שלוש, וכך יוכל לברך בוודאי מעין שלוש ולפטור גם את הברכה שהסתפק לגביה, ובלשון המשנה ברורה (ס''ק י):

''והנה מהמחבר (= השולחן ערוך) משמע שפסק כהרמב"ם והסמ"ג שסוברין שברכת מעין שלוש היא מדרבנן, אבל באמת יש הרבה ראשונים שסוברין שהוא מדאורייתא, ועל כן כתבו האחרונים דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא על זה גם הספק שלו.''  

כמו כן, מכיוון שברכת המזון מדאורייתא, פסק השולחן ערוך (קפג, י) שצריך לאומרה בישיבה ובמקום האכילה. האחרונים הוסיפו, שמכיוון שהרבה ראשונים סוברים שגם ברכת מעין שלוש היא מדאורייתא, גם אותה יש לברך לכתחילה בישיבה ובמקום האכילה.

 

2. ברכה אחרונה על שלווה

איזו ברכה אחרונה מברכים על שלווה? הגמרא בברכות פוסקת (לז ע''א), שאדם הכוסס חיטה, דהיינו אוכל חיטה חיה או מבושלת, כאשר כל גרגר עומד בפני עצמו ולא נדבק לשאר הגרגרים (בית יוסף רח), מברך לפני האכילה בורא פרי האדמה. אולם הגמרא לא כותבת מה מברכים אחרי שכססו חיטה, ויש להסתפק בדבר:

מצד אחד, מדובר בפרי בשבעת המינים, כך שלכאורה יש לברך ברכת מעין שלוש וכפי שמברכים אחרי פרי משבעת המינים.            מצד שני, בניגוד לענבים וזיתים שרגילים לאוכלם חיים, את החיטה בדרך כלל טוחנים ואופים ממנה לחם, לכן יש מקום לומר שלא יברכו מעין שלוש, ברכה שמיועדת למאכלים חשובים, אלא רק בורא נפשות. למעשה נחלקו בכך הראשונים:

א. דעת רוב הראשונים, שכאשר כוססים חיטה מברכים עליה בורא נפשות מהטעם שראינו לעיל, כך פסקו בעל הלכות גדולות            (טור סי' רח), הרמב''ם (ברכות ג, ב), הרשב''א (ד''ה ורבנן), והשיטה מקובצת (ד''ה ורבנן): ''הכוסס את החיטה מברך עליו בורא פרי האדמה, ולא פירש בגמרא איזו ברכה יברך אחריה, ויראה שיברך בורא נפשות ולא ברכת מעין שלוש''.

ב. אמנם התוספות (לז ע''א ד''ה הכוסס) הביאו את דברי ר''י שהסתפק בדבר, אולי בגלל שחיטה היא חלק משבעת המינים, חכמים פסקו שיש לברך עליה מעין שלוש כצד הראשון שראינו לעיל. משום כך הוא נקט, שמשום הספק יש לאכול חיטה כסוסה רק בתוך סעודה שאכלו בה לחם, שאז החיטה הכסוסה נפטרת בברכת המזון, וכן פסק להלכה גם הרא''ש (ו, ט):

''הכוסס את החיטה לא פירש איזו ברכה יברך אחריה, ויראה שיברך בורא נפשות ולא ברכה מעין שלוש ואף על גב דחיטה כתיב בפסוק, כיוון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין שלוש. מיהו מכך שכלל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפילו אכלו חי. ונכון להחמיר שלא לאכול חיטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה''

להלכה

השולחן ערוך (רח, ד) הביא את המחלוקת בין הראשונים, ופסק להלכה כדעת הרמב''ם, שמברכים לבסוף בורא נפשות, אך בסוף הביא את דעת התוספות, שלכתחילה כדי לצאת ידי חובת כל השיטות יש לאכול את החיטה הכסוסה בסעודה עם לחם. אפשרות נוספת לצאת ידי חובת כל השיטות היא, לאכול מאכל שברכתו האחרונה היא וודאי מזונות, ועוד מאכל שברכתו האחרונה היא וודאי בורא נפשות, וכך השלווה תיכלל בברכה האחרונה של אחד המאכלים.

שבת שלום!

 

[1] לרמב''ם (תרומות א, ב - ג) לסמ''ג (עשין קלג) נראה שיש שיטה שלישית, המשלבת את שיטות הראשונים. מצד אחד הם מצריכים שקודם יתבצע כיבוש של כל הארץ כפי שכתב הרמב''ן, מצד שני גם צריך שהכיבוש יהיה על דעת רוב ישראל וכדברי רש''י. למעשה לדעתם הסיבה שכיבושו של דוד לא קידש את סוריה הוא טעמו של הרמב''ן, מכיוון שלדעתם מלך תמיד נחשב ככובש לעם ולא לעצמו.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר

אחמד טיבי מתעמת עם נתניהו צילום: דוברות הכנסת - עדינה ולמן

צפו: נתניהו התעמת עם ח"כים הערבים: "אתם תומכים בפשעי מלחמה"

קרא עוד