פרשת נשא: על המשיחה

בניית המשכן בפרשת השבוע שלנו, מביאה את הפרשנים השונים לרמוז על כלה שנכנסת לחופתה. הם מבדילים בין משיחתו בשמן לקידוש ומסיכה רגילה, וכך גם בין חיי היום יום הרגילים ליוצאי הדופן והחריגים

משה מאיר 19/05/21 19:21 ח בסיון התשפא

צילום: shutterstock
צילום: shutterstock

וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן

וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ

וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ

וְאֶת כָּל כֵּלָיו

וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ

וְאֶת כָּל כֵּלָיו

וַיִּמְשָׁחֵם

וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם.

[במדבר ז' א']

אבן עזרא מבחין בין המשיחה - בשמן - ובין הקידוש - בדם. הרמב"ן חולק וחושב שהן המשיחה והן הקידוש - הם בשמן.

רש"י מורה, כי 'כלות' נכתב ללא ו', 'כלת'. 'יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה'. עוד הוא מורה, כי 'ביום כלות משה להקים' - 'ולא נאמר 'ביום הקים'. מלמד שכל שבעת ימי המילואים, היה משה מעמידו ומפרקו, ובאותו היום העמידו ולא פרקו'.

תהליך מתמשך ופרוזאי של פירוק והרכבה, משמעות דרמטית ורומנטית של כלה הנכנסת לחופה. וכל זאת, סביב המשיחה - שהיא הן לאבן עזרא והן לרמב"ן - בשמן. בואו ונתבונן במשיחה.

הן בישראל והן בעמים, היתה נוהגת המשיחה בשמן. בשפה התנ"כית, המשיחה קרובה לסיכה, שהיא המשלימה את הרחצה. ומצד שני, היא קרובה לקידוש, המבדיל אותה מהארצי ומהגופני. המשיחה, מגדירה את הכהן ככהן ואת המלך כמלך.

השניות שבה, באה לידי ביטוי גם ביחס לחפצים. משיחת המגן בשמן מביאה אותו לדחות את החיצים הנורים אליו, ומצד שני משיחת הכלים כבפרשתנו מקדשת אותם. המשיחה והסיכה קרובות גם ליציקה, יציקת השמן - בעיקר על הראש - יוצרת את המשיחה. המשיחה קרובה אל השמחה ורחוקה מהאבל, היא אף חלק מתהליכי ריפוי. המשיחה היא חלק מתהליך הטיהור של המצורע, רפואה וטהרה קרובות זו לזו. באופן כללי אפשר לומר: המשיחה מתחילה בחומרי ובגופני, מהם היא חורגת אל המקודש. גם בחומרי יש בה מן החריגה, מעבר לרחצה - אל העונג.

העולם כפי שהוא לעצמו, הוא ניטרלי אפור ואולי אף משמים. האדם יוצר בו משמעות, בידול, תפקידים ומרחבים של קדושה. זה מתחיל בתשוקה לחרוג מהקיום ההישרדותי, לא רק להתרחץ אלא גם לסוך. משם ממשיך בחריגה, אל המשיחה אל הקדושה. כך כותבת ויסלבה שימבורסקה בשירה - 'אפשר ללא כותרת':

הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים לִידֵי כָּךְ, שֶׁאֲנִי יוֹשֶׁבֶת מִתַּחַת לָעֵץ,

עַל גְּדַת נָהָר,

בְּבֹקֶר שֶׁמֶשׁ.

זֶהוּ אֵרוּעַ סְתָמִי

שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַהִיסְטוֹרְיָה.

אֵין אֵלּוּ קְרָבוֹת אוֹ בְּרִיתוֹת,

שֶׁאֶת סִבּוֹתֵיהֶם חוֹקְרִים, וְלֹא רֶצַח עָרִיצִים רָאוּי לְזִכָּרוֹן.

 

וּבְכָל זֹאת אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת הַנָּהָר, עֻבְדָּה.

וּמֵאַחַר שֶׁאֲנִי כְּבָר כָּאן,

הֲרֵי הָיִיתִי חַיֶּבֶת לְהַגִּיעַ מֵהִכָּנְשֶׁהוּ,

וְלִפְנֵי כֵן

לִשְׁהוֹת בִּמְקוֹמוֹת רַבִּים אֲחֵרִים,

בְּדִיּוּק כְּמוֹ מְגַלֵּי אֲרָצוֹת,

בְּטֶרֶם עָלוּ לַסִּפֻּן.

 

גַּם לְרֶגַע חוֹלֵף עָבַר מְפֹאָר,

יוֹם הַשִּׁשִּׁי שֶׁלּוֹ שֶׁלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת

חֹדֶשׁ מַאי שֶׁלּוֹ שֶׁלִּפְנֵי יוּנִי.

יֵשׁ לוֹ אֳפָקִים מַמָּשִׁיִּים

בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּמִשְׁקָפוֹת מַצְבִּיאִים.

 

הָעֵץ הַזֶּה הוּא צַפְצָפָה, מֻשְׁרָשׁ מִזֶּה שָׁנִים.

הַנָּהָר הוּא רַאבָּה, הַזּוֹרֵם לֹא מֵהַיּוֹם.

הַשְּׁבִיל לֹא מִשִּׁלְשׁוֹם

רָמוּס בֵּין שִׂיחִים.

הָרוּחַ, כְּדֵי לְפַזֵּר עֲנָנִים,

צָרִיךְ הָיָה לְקַבְּצָם לְכָאן תְּחִלָּה.

 

וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּסְּבִיבָה לֹא קוֹרֶה שׁוּם דָּבָר גָּדוֹל,

הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ דַּל יוֹתֵר בִּפְרָטִים,

מְנֻמָּק אוֹ מוגדר פָּחוֹת,

מִבִּתְקוּפָה שֶׁנִּגְרַף בִּנְדִידוֹת הָעַמִּים.

 

לֹא רַק מְרִידוֹת חֲשָׁאִיּוֹת מְלֻוּוֹת בִּדְמָמָה.

לֹא רַק לְטִקְסֵי הַכְתָּרָה פָּמַלְיַת סִבּוֹת.

לֹא רַק יְמֵי זִכָּרוֹן שֶׁל הִתְקוֹמְמוּיוֹת

יְכוֹלִים לִהְיוֹת עֲגֻלִּים.

גַּם חַלּוּקֵי נַחַל עַל הַגָּדָה יְכוֹלִים.

 

סְבוּכָה וּצְפוּפָה הִיא רֶשֶׁת הַנְּסִבּוֹת.

נְתִיב הַנְּמָלָה בַּדֶּשֶׁא.

הַדֶּשֶׁא הַתָּפוּר בָּאֲדָמָה.

תַּבְנִית הַגַּל, דַּרְכָּהּ מֻשְׁחָל הַמַּקֵּל.

 

קָרָה כָּךְ, שֶׁהִנְנִי כָּאן וּמִתְבּוֹנֶנֶת.

מֵעָלַי פַּרְפַּר לָבָן מְרַפְרֵף בָּאֲוִיר

בִּכְנָפַיִם זְעִירוֹת, הַשַּׁיָּכוֹת רַק לוֹ

וּבֵין יָדַי חוֹלֵף צֵל,

לֹא אַחֵר, לֹא שֶׁל מִישֶׁהוּ, שֶׁלּוֹ בִּלְבַד.

 

לְנֹכַח מַרְאֶה כַּזֶּה תָּמִיד נוֹטֵשׁ אוֹתִי הַבִּטָּחוֹן,

שֶׁהַדָּבָר הֶחָשׁוּב

חָשׁוּב יוֹתֵר מֵהַלֹּא חָשׁוּב.

 

שימבורסקה בונה עולם בו הלא חשוב חשוב יותר או לא פחות מהחשוב. רגעים של סתם, לא היסטוריים, שלא קורה בהם שום דבר גדול, יש להם את אותה התבנית של הרגעים ה'גדולים'. אם נדע להתבונן בהם, נוכל להתמלא בחיים איתם, גם אם אנחנו לא שותפים בהיסטוריה הגדולה.

אבל, מכלל לאו אתה שומע הן. מה אם אתה רוצה להבחין רגע מהרצף? לבדל חפץ מחפצים אחרים? איש מאנשים? המשיחה היא הליך מבדל. היא לא קוטעת, היא מושחת קו, מהסתמי והרגיל - מהרחצה, מהעונג, מהריפוי - אל המיוחד, אל המקודש. שימבורסקה נושאת קול מצוי בתרבות העכשווית, קול המוחה נגד הקדושה היוצרת היררכיה. הכל שווה, הכל אותו הדבר. אבל יש קול אחר האומר, למרות שהכל שווה, בידי האדם ליצור היררכיות של זמן, מקום, חפצים, ואנשים. זה חשוב, זה צובע את החיים, זה מוסיף להם ממד של קדושה. שני חפצים זהים, האחד משוך בשמן והשני לא. האחד הופך להיות חלק מהמשכן - מקדש, והשני נותר במרחבי הרגיל והסתמי.

כתבות נוספות

המשך באמצעות
שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון
יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר