(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (ג) ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה': (פרק לא)
אין הדבר תלוי אלא בו
בפסוקים הפותחים את פרשת וילך אומר משה לכל ישראל שהוא כבר אינו יכול לצאת ולבוא, אך הוא מוסיף שה' הוא עובר לפני ישראל. פסוקים אלה ביאר רבי קלונימוס קלמן אפשטיין בפירושו "מאור ושמש" ברוח הימים הנוראים הממשמשים ובאים. כך כתב:
"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם וגו' לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וגו' ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ וגו'. הנה על פי פשוטו יש לפרש, שהורה לנו לעורר לבבות עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בימים האלה – ימים הנוראים הממשמשים ובאים, שהם עת מִשְׁפָּט לֶאֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, לבל יהיה נכון לבו בטוח בתפילת הצדיק אשר הוא חוסה בצילו שיפגיע בעדו, או לבטוח באיזה מצוה שעשה שֶׁעַל יָדָהּ תֵּצֵא כְּאוֹר מִשְׁפָּטוֹ, כי אין הדבר תלוי אלא בו - לשוב בתשובה שלימה, ולשפוך שיחו לפני בעל הרחמים בתפילה ובתחנונים, שישוב ירחמהו ויקבל תשובתו, כִּי יְמִינוֹ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים".
לשוב בתשובה שלימה
לקראת עת המשפט בימים הנוראים אדם עלול לבטוח שהצדיק "אשר הוא חוסה בצילו" הוא יתפלל בעבורו, או שהוא עלול לבטוח במצווה שקיים שהיא תבטיח שיֵצא כאור משפטו, וממילא לא יעשה דבר בעצמו בעת הזאת. "מאור ושמש" מורה לאדם לא לבטוח בתפילת הצדיק ולא במצווה שקיים בעבר, אלא לדעת שהדבר תלוי בו ובמעשיו כעת, ועליו "לשוב בתשובה שלימה, ולשפוך שיחו לפני בעל הרחמים בתפילה ובתחנונים, שישוב ירחמהו ויקבל תשובתו".
"מאור ושמש" מוסיף בהמשך משל שמקורו במדרש בראשית רבה עח, ז:
"כמובא על זה משל נאה במדרש שהאריה המלך שבחיות קצף על עבדיו החיות כולם, והיו זוחלים ורועדים מאימת קצפו, ולא היו יודעים האיך ישאו פנים לבוא לפני המלך ולהתחנן לו שיסור קצפו מעליהם. ונענה להם השועל שהוא הפיקח שבחיות, אני אלך לפניכם לפייס את המלך בעד כולכם, שאני יודע שלש מאות משלים לפייסו בהם, ובטחו החיות בדבריו והלכו אחריו והוא לפניהם.
וכשהלך לפניהם דרך פרסה או יותר החזיר פניו אליהם, ואמר להם: תדעו שנשכחו מאתי מאה מהמשלים, והשיבו לו שיסתפקו ביתר השני מאות. וכשהלך עוד מעט אתם אמר להם: הנה שכחתי עוד מאה, והשיבו שיספיק גם המאה שנשארו לו. וכיון שהגיע אתם קרוב לחצר המלך אמר להם: תדעו שכבר שכחתי כל המשלים, ומעתה תעזרו את עצמכם וכל אחד יבקש על נפשו מלפני המלך, אולי יתמלא רחמים עליו להטות אליו חסד, ועלי אין לכם להישען עתה.
לפייס את מלך מלכי המלכים
והנמשל מובן מאליו; שהגם שהצדיק הוא עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ בעד עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל והוא המקרבן להכניסן תחת כנפי השכינה, ומביאם קרוב לחצר המלך - מכל מקום בהיותם קרוב להיכל המלך, הוא מודיעם שהדבר העיקרי תלוי רק בהם, לפייס את מלך מלכי המלכים בתשובה שלימה ובתפילה ובתחנונים".
על פי המשל, השועל "שהוא הפיקח שבחיות", אמנם לא פייס את מלך החיות בעד כולם, אבל הוא גרם לכל החיות להגיע קרוב לחצר המלך, ובהיותם שם הורה להם: "תעזרו את עצמכם וכל אחד יבקש על נפשו מלפני המלך, אולי יתמלא רחמים עליו להטות אליו חסד, ועלי אין לכם להישען עתה".
"והנמשל מובן מאליו": על פי "מאור ושמש", התועלת בעבודת הצדיק היא בעמידתו בפרץ בעד עם ישראל ובקירובו אותם להכניסם תחת כנפי השכינה, אבל "הדבר העיקרי" תלוי בכל אחד ואחד. הצדיק לכל היותר יכול להביא את ישראל קרוב לחצר המלך, אבל "בהיותם קרוב להיכל המלך" האחריות מוטלת על כל אחד ואחד בעצמו "לפייס את מלך מלכי המלכים בתשובה שלימה ובתפילה ובתחנונים".
כי עיקר תלוי בתפילת עצמן"
זוהי משמעות דברי משה רבנו בתחילת פרשת וילך, כפי שממשיך ומבאר "מאור ושמש":
"וכן משה רבינו ע"ה אחרי אשר ניהלם כל ימיו וקֵרבן אל ה' יתברך, לסוף אמר להם שאל יבטחו בזה שהתפלל עליהם עד היום, שכבר נתרצה להם ה' יתברך מכל וכל ואינם צריכים עוד לבקש בעצמן ולהתחנן לפניו יתברך - כי עיקר תלוי בתפילת עצמן, להתחנן לפניו יתברך שיישא עוונם ויעביר חטאם כרוב רחמיו.
וזהו שאמר "לא אוכל עוד לצאת ולבוא" - שאין יכולת בידי להביאכם בהיכל המלך מעתה, ולא תבטחו בי רק ה' "הוא עובר לפניך וגו'" רומז לה' יתברך, הוא עובר על פשע, לכן יאות לכם שבעצמכם תחלו פניו שיעבור על פשעכם, והוא יקבל ברחמים את תפילתכם".
משה רבנו הנהיג את עם ישראל כל ימיו וקרבם לה', אבל בסוף ימיו אמר להם שלא יסמכו על התפילות שהתפלל עליהם בעבר אלא הם צריכים "לבקש בעצמן ולהתחנן לפניו יתברך – כי עיקר תלוי בתפילת עצמן". זוהי משמעות אמירתו "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" – אינני יכול להביאכם אל תוך היכל המלך. "ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ" – משה רומז לישראל שה' הוא "עובר על פשע", ולכן "יאות לכם שבעצמכם תחלו פניו שיעבור על פשעכם, והוא יקבל ברחמים את תפילתכם".